אל תקראו לו רדנק
ההופעה של קורט ווגנר היתה מרגשת, מצחיקה, כריזמטית ומתוחזקת היטב על ידי הפאסון הקולי של האיש הצנוע עם המשקפיים וכובע המצחיה, שעד הרגע האחרון לא הבין למה כל הקהל הזה הגיע לצפות בו מופיע
"אני הבנאדם הכי לא קול שיש", עונה קורט ווגנר למישהו בקהל, ששאל אותו איך הוא מצליח להיות כל כך קול, ומסביר שלוקח לפעמים הרבה זמן להבין שזה בסדר לא להיות קול. אחד העקרונות היסודיים של הקוליות הוא לעולם לא להיראות כאילו אתה מתאמץ כדי להשיג את המטרה, וקורט מבצע את התרגיל בשלמות ובלי לנסות כלל.
ווגנר, שמוכר בעיקר כסולן הרכב הפולק לאמבצ'ופ, נחת אתמול (שני) בבארבי להופעת סולו אחת, במסגרת סיבוב הופעות עולמי, חמוש בגיטרה אקוסטית-חשמלית, בכובע מצחיה בצבע בז', במשקפי ראיה פשוטים במסגרת שחורה ובצניעות כובשת של בנאדם עם כישרון עצום שלא לוקח כמובנת מאליה את הזכות לשבת על במה ולנגן מול קהל. הוא יושב מוקף במעין מתלה כביסה נייד, עליו הוא תולה את דפי השירים שהוא מנגן, מרופטים מרוב שימוש, מייד אחרי שהוא מסיים לבצע אותם. כשייגמר המקום על המתלה, הוא מסביר, תסתיים ההופעה.
את האלבומים של לאמבצ'ופ אפשר למצוא כמשעממים מעט, אבל כשהוא על במה, לבד עם גיטרה, ווגנר הוא סיפור אחר לגמרי. הקול שלו חם, עשיר מאוד ומדויק, והוא מטפס בטבעיות מושלמת בין בס נוסח ג'וני קאש לגבהים ניל יאנגיים, בלי להשמע לשניה מתאמץ או לא במקום. בהתחלה הוא פשוט מלווה את עצמו עם הגיטרה, אבל אחרי שהוא מתחמם הוא מתחיל לעשות לה דברים מדהימים, שמזכירים שמדובר במוזיקאי מנאשוויל, טנסי, אותו חלק של אמריקה בו אפשר לפגוש את השטן בצומת דרכים ולמכור לו את הנשמה תמורת טכניקת נגינה עילאית. או כמו במקרה של קורט, לגדל אותה לבד, בלי למכור את הנשמה לאף אחד ולהשאיר אותה לעצמו.
אחרי כמה שירים ווגנר עוצר ומבקש מהקהל לשאול אותו שאלות. איפה קנית את הגיטרה, שואל אחד. מאיפה הכובע, שואל אחר. מאיפה המשקפיים. "אלה שאלות מצויינות", הוא מתלהב, "בדרך כלל שואלים אותי על פוליטיקה, או כמה משלמים לי בשביל להופיע". הוא תוהה על שלטי ה"אסור לעשן" שתלויים באולם מלא בערפילי מכונת עשן, ומציג שני שירים מהאלבום “How I Quit Smoking” שלאמבצ'ופ הוציאו ב-1996. אלמלא הדמות המהפנטת שלו על הבמה, שממגנטת אליה את תשומת הלב, אפשר היה בקלות לעצום עיניים ולדמיין כביש מתפורר חוצה מישורי עשב עצומים, תחנת דלק נטושה ומתקלפת באמצע שומקום, ישיש עם כובע ומקטרת על מרפסת של בית עץ או רכבת משא שואגת בשוליה של עיירה דרומית קטנה.
המקום הפנוי על חבל הכביסה הולך ומתמעט, וקורט יורד מהבמה וחוזר אחרי כמה שניות להדרן לא ארוך, בלי לחכות למחיאות הכפיים והקריאות המקובלות, מקבל עליו את כללי הטקס במהדורה המינימליסטית ביותר שלהם. הוא מתלבט בקול רם יחד עם הקהל מה לנגן, שוקל כמה שירים שעוסקים בפרשיות אהבה כושלות ומסרב בלית ברירה לנגן שיר שלא נכלל ברפרטואר. לא משנה אם הוא שר על נושאים פוליטיים או על אהבה נכזבת, לשירים של ווגנר יש ריח ברור של אמריקה הישנה, של השוליים העתיקים והלא אופנתיים, אבל עתירי הקוליות הטבעית של היבשת. גם אחרי שהוא חותם את הערב במלים "זהו זה" ונעלם מהבמה, הצליל המתגלגל של גיטרת הסלייד שלו ממשיך להדהד בגולגולת ולמחוץ את הלב.