החיים על פי ג'יי הארווי

למרות שהאלבום השני של ג'ון פאריש ופולי ג'ין (פי ג'יי) הארווי יוצא באביב, הוא דווקא לכוד לנצח בקוטב של המעבר בין הסופה לשרב, בלילה האחרון של החורף ומעניג הרגשה עזה של אכזריות, ייאוש קפוא בתוך שלושים ושמונה דקות.

A Woman A Man Walked By, שיתוף הפעולה בין אחת הזמרות הכי טובות של שני העשורים האחרונים) לבין המפיק והמלחין ג'ון פאריש כבר הוליד אלבום אחד ששניהם חתומים עליו – Dance Hall at Louse Point שיצא לפני יותר מעשור. כעת הארווי נמצאת בפריחה אומנותית מחודשת שמגיעה אחרי כמה שנים של גמגומים, שהתסיימו ב-White Chalk המבריק שיצא לפני שנה וחצי לפני שנה וחצי ודחף אותה חזרה לתדעה הקולקטיבית.

עם זאת, דווקא פאריש, שחתום על הלחנים באלבום הזה, הוא המצטיין האמיתי בו. כל שניה של גיטרות כאן שורפת בעצבות כל תא חי בגוף. צריך להיות גאון אמיתי בשביל להזכיר להארווי שהיא יודעת לצרוח ולהלביש את זה על מצע של דיסטורשן חרוך, ניינטיזי, ועוד לפתוח ככה את האלבום: אין ספק, "Black Hearted Love" הוא השיר הכי טוב שאתם עשויים לשמוע השנה.

למרבה הצער, וסליחה על הקלישאה, מהתחלה כזאת אפשר רק לרדת. למרות שלא חסרים באלבום רגעים מרשימים כמו "Leaving California" הרפאי ו-"Passionless, Pointless" שכולו זעקה של זאבה מנוקבת בקליע וגוועת בשלג – משהו כאן לא קורה. אולי בשביל להגיע לתהומות הרגשיים שמהם יוצאות ההברקות האמיתיות של הארווי, היא צריכה להלחין בעצמה; כאן, רוב הזמן, כל אחד מהם מצטיין בנפרד, אבל השילוב שלהם שוב לא מייצר את הקליק ההכרחי. ועדיין, מתוך אלבום שהוא בסך הכל לא רע, לפחות יש בו את "Black Hearted Love" – שיר לקחת לשנה הבאה, לעשור הבא, אולי אפילו לקבר.

PJ Harvey and John Parish – A Woman A Man Walked By Island

פנס ערפל

גם האלבום החדש של ביל קלהאן יוצא באביב, אבל למעשה הוא דוחס את המעבר ההדרגתי בין החורף לקיץ לסינגולריות אחת, לרגע הרותח שהוא הבוקר הראשון של הקיץ הראשון - לחוסר הברירה בפני השמש, לקבלתה המוחלטת.

Sometimes I Wish We Were An Eagle הוא האלבום השני של ביל קלהאן תחת שמו האמיתי. את יצירתו, שבעבר הייתה מופשטת יותר, קודרת הרבה יותר, שיחרר בהתחלה תחת השם סמוג (ערפיח). את חרדתו הנוירוטית ממפיקים ואולפני הקלטה, שהתבטאה בהתחלה בהקלטות לו-פיי ביתיות, המיר בהדרגה לעיבודים מורכבים יותר וסיבובי הופעות עם להקת ליווי. את שמו בחר לדחוס לסוגריים, וחתם על אלבומיו כ"(סמוג)". רק לפני שנתיים ביל קלהאן פרץ כמו את החומות שהקים סביבו והסיר גם את שם הבמה.

האלבום הזה ממשיך את הקו המוזיקלי של קודמו: ההפקה עשירה ובהירה. השירים אופטימיים יותר, אך עדיין שומרים על הריחוק הקלהאני הקלאסי; קול הבריטון המלטף שלו, עם המבטא הדרומי הקל, משתלב בצורה מושלמת עם פריטות גיטרה עדינות וצ'לו מנסר, מספר סיפורים קליידוסקופיים באנגלית מלוטשת. שנתיים אחרי Woke On A Whaleheart, אלבום מקסים שבכל זאת הרגיש קצת כמו ניסוי כלים, או ליתר דיוק – טיסת ניסוי לזהות החדשה שלו, מפתיע לראות כמה קלהאן מרגיש בנוח בתור עצמו אחרי שנים שהסתתר תחת כינוי שכל פירושו היה עירפול. גם אם זו כבר לא שעתו היפה ביותר – מרתק לראות את קלהאן ממשיך לחקור את עצמו ואת העולם הסובב לו.

Bill Callahan – Sometimes I Wish We Were An Eagle Drag City