כבר לא כריס רוק

אלבום הסולו השלישי של כריס קורנל, Scream, מימש את שמו זמן קצר לאחר יציאתו והספיק לעורר צעקה בקרב מעריציו. היו אלה בעיקר צעקות שבר שנבעו מחבירתו של קורנל למפיק הפופ וההיפ הופ טים (טימבאלנד) מוסלי, שהספיק לשתף פעולה בין היתר עם ג'סטין טימברלייק, נלי פורטדו וביונסה.

קשה להבין מה הביא לשינוי כה דרסטי ביצירה המוזיקלית של מי שנחשב, ובצדק, לאחד מהאבות המייסדים של זרם הגראנג', ומי שביחד עם קורט קוביין ואדי וודר שם את סיאטל על המפה. סקירה קצרה של פועלו המוזיקלי רק מוכיחה עד כמה הוא הוביל וקידם את הז'אנר: מימיו בתור הסולן של סאונדגרדן, דרך שיתוף הפעולה היוצא מן הכלל עם אדי וודר בהרכב טמפל אוף דה דוג והקמתה של להקת הרוק המצליחה אודיוסלייב.

השיר שפותח את האלבום, "Part of Me", הוא המוטציה המוזרה הראשונה לבית קורנל- טימבלנד. את השיר פותחת נעימה שמושמעת בדרך כלל לפני הקרנתו של סרט ומיד לאחר מכן מתווספים ביטים אלקטרוניים ומלמולים משונים המכינים את הרקע לכניסת קולו המחוספס של קורנל, שמאבד את אופיו המיוחד בנבכי צלילי הסינטיסייזר המלאכותיים. השיר עוסק בעמידה איתנה מול נסיונות פיתוי של בחורה וכולל פזמון רפיטטיבי בנוסח "The Bitch Ain't Part of Me" שמהווה עדות לכתיבה חפוזה וחסרת טעם, עליה קורנל העיד בעצמו כשסיפר שתהליך הכתיבה עם טימבלנד ארך שישה שבועות בלבד.

יתרה מזאת, המעבר בין השירים באלבום הוא חד ומלאכותי באופן מוגזם, בחלקים מסוימים ניתן לשמוע שאפילו לא נעשה מאמץ מיוחד בכדי ליצור הבדל משמעותי בין השירים. השיר השני, "Time", מתייחס לכך שלא ניתן להשיב את העבר, וש"מה שנעשה – נעשה". עבור קורנל, דווקא כדאי לקוות שכן ניתן להשיב את מה שנעשה, אחרת לא נעים לדמיין אותו תקוע עם האלבום הזה בתור מיצג בולט ליצירה שלו.

מצער לשמוע ששירים כמו "Ground Zero" הם כמו נטע זר באלבום החדש, בשיר הזה קורנל מתפנה לעסוק באדישות הפושטת בחברה האמריקאית נוכח אסון התאומים שזעזע את ארצות הברית. השיר הזה, כמו פרח בשממה, מוכיח שגם באלבום רדוד ברובו, קורנל מצליח לשלב גם טקסטים מורכבים.

ככל שמתקדמים בהאזנת האלבום, כך גוברת התחושה שטימבלנד הוא זה שקובע את הטון, בעוד קורנל משמש בתפקיד המוציא לפועל עם מוטיבים אלקטרוניים, מקצבים מהירים וקולות רקע דרמטיים, כאילו היה זה אלבום של ג'סטין טימברלייק או הפוסיקאט דולז. עם זאת, בעוד השפעותיו המוזיקליות של טימברלייק גורעות מהאלבום, דווקא השתתפותו בו בשיר "Take Me Alive" (שירה וכתיבה) מזכירה במעט את היצירה של קורנל מהתקופות שבהן עבד עם מפיקים מהתחום שלו ולא פנה לרעות בשדות של ז'אנרים זרים.

דווקא עטיפת האלבום מסמלת יותר מכל את תהומותיו: קורנל מופיע בפוזה הרוקיסטית האופיינית לו כשהוא אוחז באוויר בגיטרה החשמלית ומתכוון לרסקה. התמונה הזו ממחישה באופן המדויק והחד ביותר את הזנחתה של הגיטרה בעבור ההתמסרות העיוורת למקצבי הדאנס וההיפ הופ שמגיש טימבלנד. יש לקוות שעד שיגיע להופעתו בישראל, קורנל יוותר על מכות החשמל של המקצבים האלקטרוניים ויתחבר חזרה אל הגיטרה שלו, כי הייעוד שלו הוא להרעיד אולמות, לא להקפיץ רחבות ריקודים.

Chris Cornell - Scream / Interscope

קורנל משמש בתפקיד המוציא לפועל עם מוטיבים אלקטרוניים, מקצבים מהירים וקולות רקע דרמטיים, כאילו היה זה אלבום של ג'סטין טימברלייק או הפוסיקאט דולז