מצטיין דיקון

זוכרים את הפעם הראשונה שלקחתם ריטאלין בלי מרשם? ככה בערך מרגישה האזנה ל-“Build Voice”, הרצועה שפותחת את Bromst, אלבומו השני של דן דיקון. שקט מוחלט בשלושים השניות הראשונות כשאחריהן מצטברות בהדרגה עשרות שכבות של צלילים, קולות אנושיים מתערבבים בתוך ביטים ואקורדים מסונתזים, מסומפלים ומחושמלים עד דק. הפרעת קשב וריכוז לא יכולה להשמע טוב יותר, במיוחד כשהיא מתמזגת עם OCD שמעניק משמעות לכל פרק קטן, שום צליל לא נמצא שם סתם, הכל מונח במקום הנכון.

כמו באלבומו הקודם, Spiderman of the Rings, גם כאן דיקון מתחפר עמוק לתוך תהומות אקספרמנטליים שמשלבים רעשים של אנימל קולקטיב בעיצוב מלודיות של סיגור רוס, רק עם הגשה קומוניקטיבית ברמה כזו שלשתיים המוזכרות פה לקח בערך ארבעה אלבומים להגיע אליה. בשונה מהרבה מוזיקאים (אם לא מחשיבים את חבורת "רימון" הישראלית המשמימה), דיקון מתהדר בלימודים אקדמאיים שנתפסם כגורם בעל השפעה ישירה על היצירה שלו - הוא בוגר לימודי קומופוזיציה ממחושבת ואלקטרו-אקוסטיקה, לא משהו שמפיל אמהות פולניות, אבל בהחלט מסביר את החדשנות המוזיקלית שאופפת אותו.

החדשנות הזו רחוקה מלהיות נחלתו הבלעדית של דיקון, שותפות בה להקות מהסוג של אנימל קולקטיב ויוצרים כמו גרג גיליס (Girl Talk) שנשארים באופן מתמיד עם האצבע על הדופק ומשתנים מאלבום לאלבום בהתאם לרוח התקופה, אבל תוך כדי שמירה על הציביון המקורי שלהם. במובן מסוים הם מסמלים את הפופ החדש, זה שתופס חזק ברגע שהוא נופל על אזניים שאינן ערלות; מושפע מטרנדים ומאווירת הייפ ובמקביל שואב את ההשראה שלו גם מהשוליים – מוזיקה של עידן שעושר/עומס המידע בו הוא לא רק כלי לאוטודידקטיות או העברת הזמן, אלא גם גורם מרכזי ביצירה אמנותית. דיקון וכשכמותו היו פה קצת לפני שהניו-רייב פרץ, תהיו בטוחים שהם יהיו שני צעדים לפני מה שיבוא אחריו.

Dan Deacon – Bromst / Carpark Records

דאווין של שיר מחאה

לפני שנה, הודיע אנדי ניקולסון, הבסיסט לשעבר של הארקטיק מאנקיז על הקמת Mongrel, סופרגרופ שאליו הצטרפו מאט הלדרס (המתופף של הארקטיק מאנקיז), ג'ון מקלור וג'ו מוסקאו (הסולן והקלידן של Reverend and the Makers), דרו מקונל (הבסיסט של בייבישמבלס) ולואוקי מחבורת הראפרים Poisonous Poets.

למרות שההשתייכות המוזיקלית של מרבית חברי ההרכב נוטה לכיוון הרוקיסטי, הם בכלל בעניין של היפ הופ פוליטי כשיש להם את היתרון בכך שהפרצופים שלהם מוכרים, מה שגם עזר להם לקדם את האלבום (Better Than Heavy) עם יציאתו ולחלק אלפי עותקים שלו עם גיליון שבת של The Independent.

למרות שהם מפוצצים בכישרון וזעם, מונגרל לא מצליחים לקלוע לחורים הנכונים ולהעביר מסרים פוליטיים על רמה. אחרי שמאזינים לכל האלבום, נשארים עם כמה מסקנות בסיסיות: תעודות זיהוי דיגיטליות זה חרא של דבר (השיר הפותח “Barcode”, עם אירוח של סול וויליאמס), כל הפוליטיקאים הם זונות, ושבדארפור ובפלסטין מתרחשים דברים איומים. כל אלה נכונים ברמה כזו או אחרת, אבל בשביל לדעת שלממשלה יש עודף סמכויות ושישנם מקומות בעולם שפשעי מלחמה מתבצעים בהם מדי יום יכולנו לפתוח את העיתון או להסתפק באזנה לרייג' אגיינסט דה מאשין ואנטי פלאג.

אם עוזבים את עניין המסרים השטחיים ומתמקדים במוזיקה עצמה, Better Than Heavy נשאר עם כמה יציאות שמצדיקות את קיום ההרכב הזה, כשהמרכזית שבהן היא “Hit From The Morning Sun” בהשתתפות הראפרית Pariz1, קטע כיפי וממריץ שעוד כמה בסגנון שלו היו משפרים את האלבום עד ללא היכר.

קשה שלא לשים לב לכך שעל אף שאנדי ניקולוסון השמנמן הוא זה שחתום על ההרכב, בפועל, נראה שאת רוב העבודה עושים ג'ון מקלור ולואוקי, שלזכותם אפשר לציין את “Julian” שבו השירה של מקלור מזכירה במעט את איאן בראון הצעיר בגרסת פוסט-סטון רוזס.

ההישג הגדול ביותר של מונגרל, מלבד היכולת שלהם להתקיים כשלכל אחד מהחברים יש עיסוקים מוזיקליים נוספים, זו העובדה שהם הצליחו להוציא אלבום מחאה שמאלני בתקופה שבה גישה בטחוניסטית תופסת חזק גם בבריטניה. גם אם אחרי סיבוב ההופעות הקרוב ההרכב הזה יפסיק לפעול, תמיד יזכרו להם את הצעד האמיץ שהם בחרו לעשות בשלב כה מוקדם בקריירה שלהם כשהחליטו להתאחד ולהביע דעות לא קונסרבטיביות ולהלחם עבור משהו שהם מאמינים בו בזמן שיכלו סתם לשתות פיינט ניוקאסל ולזיין מעריצה.

Mongrel - Better Than Heavy / Wall of Sound