חדירה להשכרה

מיכל אמדורסקי לא נשארת חייבת לאיש - לא לאקס המפורסם, לא למבקרי המוזיקה, לא למתכנני הפלייליסטים ולא למדורי הרכילות. היא יודעת איך עובד שוק התקשורת ועל מה אוהבים לכתוב העיתונים, ולא מהססת להשתמש בכך כדי למנף את "אשתו של", אלבומה החדש. מבין אלבומי הפרידה שהוציאו מוזיקאים שחזרו לשוק הפנויים-פנויות בשנים האחרונות, אין ספק שזהו המוחצן ביותר. אל תחפשו בו מטאפורות כמו ב"רמזים" של ריטה או ב"שיר חשוף" של רמי קלינשטיין. אם אתם מתעניינים ברכילות, אמדורסקי מוכנה להגיש אותה לכם חמה, וממקור ראשון.

לאחר שצולחים את השיר הפותח "אני רוצה", שהוא החלש באלבום, מוצאים מרקחת נאה של לחנים קליטים, עיבודים עדכניים ומרקידים וטקסטים בוערים שקשה לדמיין ישירים מהם. שיר נוסף שלא כדאי להחמיץ הוא "המדריך לתל אביבי המתחיל", אותו כתבה איה כורם, שבו משיבה אמדורסקי לבליין צעיר שחושב שזמנה חלף: "אני אולי פאסה אבל עדיין מהממת, אני אראה לך הכל רק תסתובב ותתהפך".

בניגוד לאלבומים רבים שנעשים בארץ, "אשתו של" הוא אלבום ישיר, לא מתנחמד ולא מרומז. הזעם הקדוש והכאב שנשקפים מבין שיריו בהחלט מוסיפים לאמינות שלו ולהנאה ממנו. אין ספק ש"אשתו של" הוא האלבום הטוב ביותר שהוציאה אמדורסקי תחת ידיה. בדאנס פופ של "אשתו של" יש הרבה יותר כנות ואומץ מאשר ביצירתם של כמה יוצרי רוק סתם במקומותינו.

נוצר הרושם שבמהלך האלבום מסמן נקודות יניב על משבצות מסחריות: שיר יום הולדת, שיר חתונה, להיט דאנס בצבע ים תיכוני בשיר "מה עם אהבה", עוד משהו שמתיימר להיות בלדת אכזבה מלנכולית ומעברים בקלישאות רומנטיות שחוקות כמו: "אני רוצה שתדעי / איתך זה אמיתי / את אהובתי היחידה" ("אהובתי היחידה"). אמירה אישית או נשמה? תשכחו מזה, כל מה שיש ליניב להציע זה אלבום מיינסטרים נוסף מטובל בקול יפה.