היי שקטה

שמונה שנים עברו מאז אלבום האולפן האחרון של גל, במהלכן עלתה לכותרות בהקשרים אחרים, לא תמיד חיוביים: היא השתתפה ב"השיבה מהודו", סרטו הכושל של מנחם גולן, במשך כשנתיים לקחה חלק בפאנל "כוכב נולד" על תקן השופטת חסרת הרחמים (או מלאת ההתלהבות, במקרה של אלון ליטבק ושחר ישי) ובהמשך התחרתה ב"רוקדים עם כוכבים". שמה הגיע גם למדורי הפלילים כשב-2003 מצאה המשטרה בביתה 5 גרם קוקאין. האלבום החדש מזכיר שלפני ואחרי הכל, גל היא זמרת שניחנה ביכולת נדירה להעביר רגש באמצעות שירתה.

את רוב שירי האלבום כתב לירן נדל, שעשה עבודה טובה למרות שאינו נחשב לכותב טקסטים דגול, ובהרבה מקרים השירים שכתב אף לא מתקרבים ליכולת הביצועים של גל – עם זאת, הוא היטיב לנסח את דמותה מבלי להרבות בקלישאות או להחניף. השירים נוגעים בתחנות בחייה של גל: "דפקתי את הראש בכל פינת חיים", היא שרה ב"כל המלחמות" בכנות משכנעת. השיר "אבן על אבן" מתייחס, כך נדמה, לילדותה. כשהיא שרה בקול רועד על אב שעזב כדי לחפש אושרו, קשה שלא להתרגש עמה.

"רואים את השנים" הוא לא אלבום פורץ דרך, אך הוא עשוי היטב ורוב שיריו טובים למדי. הוא מצליח לרגש, להציג את דמותה של גל באופן אמין ומרתק. לאחר שנים שבהן לא הוציאה חומר חדש, היא מזכירה מדוע נחשבה לאחת מהזמרות הטובות בארץ, ומוכיחה שהיא עדיין ראויה למעמד.