לא רוקסטאר, משורר

חמש שנים עברו מאז שנפרדו דרכיהם של פיט דוהרטי וקארל בארט, הליברטינז התפרקו וכך נגדע אחד המרכיבים המשמעותיים בתחיה המחודשות של הרוק והפוסט-פאנק הבריטי. קרל בארט, הפרצוף היפה והמיושב יותר בלהקה הקים את Dirty Pretty Things, שהתפרקו לא מזמן אחרי שני אלבומים, בעוד דוהרטי הוציא שני אלבומים עם הבייבישמבלס והמשיך להיכשל באינספור נסיונות גמילה, נעצר לא מעט פעמים ועביר תקופות קצרות בכלא.

בראיון לסאן הבריטי, יומיים לפני צאת האלבום ולכבוד יום הולדתו השלושים, סיפר דוהרטי שנגמל לחלוטין מסמים קשים והבטיח, כפי שעשה לא מעט פעמים בחודשים האחרונים, שהליברטינז עוד יתאחדו ושהאקורד האחרון עוד רחוק מלהתנגן. בנוסף, הוא התחיל להציג את עצמו ולחתום כפיטר, דרך מעודנת להאדיר את הקלאסה.

אם עוברים מבעד לענן הערפל שאופף אותו, מגלים שדוהרטי רחוק מלהיות עוד סמל של סקס, סמים ורוקנ'רול, מתחת למעטפת הג'אנקית מסתתר מלחין מוכשר, משורר בחסד, אולי מהטובים והמרגשים ביותר שיצאו מהממלכה המאוחדת בעשרים השנים האחרונות. שילוב נדיר בין מניירות התנהגותיות של סיד וישס לאינטקלט והאמוציונאליות של לאונרד כהן וסרז' גינסבורג. שארל בודלר של עידן הצהובונים.

את GraceWasterlands, אלבום הסולו הראשון שלו (אם לא סופרים בוטלגים מתקופת הליברטינז), הקליט דוהרטי בעזרתו של גראהם קוקסון מבלר והמפיק סטפן סטריט, שעבד בעבר עם הסמית'ס, בלר, וגם עם דוהרטי עצמו במהלך הקלטות Shotter's Nation של הבייבישמבלס. התוצאה, כצפוי, השאירה את הרוק הבועט בצד, ממתין לעיתוי טוב יותר להתפרץ החוצה, מתקבל כאן אלבום פולק עדין שמנצל היטב את קולו הרגיש של דוהרטי והמילים הפואטיות שלו – לעיתים זה נשמע כמו ספר שירה מולחן, ושוכחים לרגע שזה הבחור שעשה את קייט מוס ומכר סמים לחברי להקת הסטרוקס.

אין באלבום ולו שיר אחד שדוהרטי יכול היה להרגיש בנוח לנגן עם הבייבישמבלס, שעם כל הכבוד, לא מתאימים ללווי של יצירות אינטימיות כמו אלה שהוא מספק פה. עם זאת, דוהרטי לא נשאר בודד ומארח חברים, מלבד קוקסון שמנגן ברקע לא מעט, מצטרפת לשירה דוט אליסון המתוקה בשיר "Sheepskin Tearaway" ופיטר וולף חסר המעוף ב- "Broken Love Song". מתברר שהתמודדות עם פרידות זה לא הצד החזק של דוהרטי, כך ניתן להסיק מ-“Salome” שיכול להתפרש בקלות כמשהו שקרוב לשיר סגידה המוקדש לקייט מוס או “Sweet By And By” בעל ההפקה הג'אזית שקארל בארט יכול לשמוע בבית ולדעת שדוהרטי שר שם עליו, אולי אפילו בשבילו.

החיזוק מצד קוקסון במרבית שירי האלבום, אגב, גורם לחלקם להשמע כאילו מדובר בבי-סיידים שנשלפו מהאלבומים המאוחרים יותר של בלר, למשל Blur או 13, הבולט ביניהם הוא הסינגל הנהדר “Lost Of The English Roses”, המנון אלמותי וחד כמו ש-“Albion” מאלבום הבכורה של הבייבישמבלס היה צריך להיות.
אם להיכנס קצת לאנלוגיות, מאוד סביר שהקרבה הזו לקוקסון בחודשים האחרונים היא זו שגרמה לדוהרטי להיות לחוץ כל כך על איחוד של הליברטינז, שהתפרקו בגללו. קצת בדומה לקוקסון, ששב לעבוד עם דיימון אלברן ושאר הלהקה לאחר שנטש אותה.

אחרי GraceWasterlands כבר ברור שכל מה שפליט הליברטינז יצר בחמש השנים האחרונות היה לא יותר מפורקן אנרגיות עוצמתי בהפקתו, שאת החומר הטוב באמת הוא שמר בצד, רק עבור אותו הרגע שבו הוא לא יהיה עוד פיט המסומם מהליברטינז-בייבישמבלס, אלא יהפוך לפיטר דוהרטי – המשורר התועה שמצא את הדרך חזרה והרכיב את עצמו מחדש לאחר שהתנפץ לחתיכות.

Peter Doherty - Grace/Wastelands