חלליות רודפות אחריך

יש אלבומים שהסיפור מאחוריהם מאפיל על הסאונד שלהם. אחד כזה הוא "The Sound of Apollo" שהרקע ליצירה שלו נשמע כמו פנטזיה נאיבית, מעשיה שמספרים לילדים של מפיקי היפ הופ לפני השינה: היה היו Sqeuak ו-Zegon, אמריקאי וברזילאי שנפגשו במסיבה והחליטו להתחיל לעבוד על אלבום. הם הפיקו והקליטו אותו במשך חמש שנים, ובתוצאה שהתקבלה התארחו יותר מארבעים מוזיקאים, מוכרים פחות (ניק זינר) והרבה יותר (ג'ורג' קלינטון) – והפלא ופלא, האלבום יצא מוצלח, אם כי לא מוצלח כפי שהיה ניתן לצפות.

N.A.S.A (ראשי תיבות של North America/South America) הם אפילו לא סופרגרופ. מדובר בפרויקט גרנדיוזי שכנראה עוד לא היה כמותו; רק עצם מהותו גרמה לו לייצר כותרות מבלי קשר לאיכות המוזיקה. ועדיין, לא מדובר בפעלול שיווקי. למרות שהסאונד הכללי של האלבום הוא שילוב הדוק בין Fאנק לטיני להפקות East Coast שמנות, עם קצת דברים נוספים שצפוי שיזרקו לקוקטייל הזה – קצת גריים, קצת רגאיי וכן הלאה, כשעל כל זה מתפזרת כמות עצומה של אורחים מכל קצוות הסקאלה – בין אם מדובר בג'ון פרושיאנטה, שסוחט את המלודיות האופייניות שלו מהגיטרה בעוד ש-RZA יושב על המיקרופון, או בשיתוף פעולה בלתי יאומן בין Kool Keith (אחד הראפרים המעניינים ביותר שפועלים היום) לטום וייטס(!) - קשה להתעלם מהאנקדוטליות של הסיטואציה, אבל כדאי.

למרות ששלל האורחים לאורך 76 דקות האלבום נראים כמעט אקראיים, ניכר שהושקעה בבחירתם לא מעט מחשבה. אף לא לרגע. N.A.S.A לא מנסים להשתיק את האורחים שלהם ולגרום להם לעבוד בשבילם; להיפך, כל שיר מבליט את הצליל והרקע הייחודי של המופיעים בו – התופים האפריקאיים ב-" The People Tree", בו ניתן לשמוע גם את דיוויד ביירן מהטוקינג הדס, אמנם מרפררים ישירות לתקופה שבה זה היה הצליל האופייני ליצירה שלו (Fear of Music, Remain in Light) אבל בו בזמן, מהווים גם רקע מושלם לראפ הסולידי אך משועשע של Gift of Gab (איש Blackalicious וכן Mighty Underdogs). רק כמה דקות אחר כך, ביירן חוזר בשביל לשיר דואט עם Chuck D מפאבליק אנמי, ולמרות שפזמון הרגאיי הקופצני של "Money is the Root of All Evil” לא בדיוק מהווה את פסגת היצירה הפוליטית שלהם, המכנה המשותף בין השניים ברור לכל. והשיר עם קנייה ווסט מאמץ כמעט לחלוטין את הסאונד הסינת'י של האלבום האחרון שלו, 808s and Heartbreak.

חרף המחמאות שאפשר להרעיף בלי סוף, האקלקטיות היא גם הקוץ בישבן המדושן של האלבום הזה. הזיגזוג המתמיד בין שלל המוזיקאים, במה שנדמה כניסיון לספק את כולם, מונע מהאלבום לקיים קו אומנותי אחיד לאורכו והופך את חווית השמיעה למבולבלת. יש כאן שלל להיטים, אפילו שניים-שלושה קטעים מבריקים (השיר עם טום וייטס נוצץ למרחקים), והגיוון יאפשר כמעט לכל מאזין למצוא כאן דברים שהוא אוהב, אבל עם כל הרצון הטוב, לא נוצר כאן אלבום, כי אם אלא אסופת שירים טובים מאד, פרויקט מוצלח, אבל לא יצירה אחידה ומגובשת.