NME? אנמי

טקס הפרסים של מגזין NME שנערך אמש, חתם שלושה חודשים מייגעים של טקסים שהתחילו באנג'לינה ג'ולי משרבבת את מזרוני הים שלה בעוד אחת משמלותיה של מורטישה אדאמס והמשיך באוכלוסיית ילדי הודו שהסתערו על השטיח האדום של האוסקר עם "נער החידות ממומביי" ועשו הכל, חוץ, מאולי, קארי איכותי. ואז הגיע האנ-אמ-אי, שם לא תמצאו את ביונסה משתחלת למפית של נאפיס ובראד פיט לא ייתן את אחד מפרצופי העצירות הידועים שלו. כאן יש רק סקיני ג'ינס ואינדי שיק. ככל שהכוכבים על השטיח האדום נראים יותר כקבצנים – הרי זה משובח.

הבעיה של הטקס היא לא השובע שאנו מרגישים כשאנו ניגשים אליו, אלא התוכן. אנ-אמ-אי, מגזין מוזיקה שבשנות התשעים חרש את הגראנג', ההיפ הופ, הרוק, הראפ ואפילו הפופ המתקתק, מתמקד היום, למרבה האירוניה, רק בלהקות אינדי לבנות המשמשות כשלוליות אחרי סערת הליברטינז של תחילת שנות ה-2000, ובמקום תכנים פוליטיים נגד מרגרט תאצ'ר מעדיף העיתון להרים אגודלים לבועות שיעמום כלילי אלן. הציפורן, כמו בסירקולציה של כל מגזין שמחזיק מעמד יותר מחמישים שנה, שוב צריכה שיוף. כי האנ-אמ-אי, ואת זה הטקס אמש הוכיח היטב – כבר לא שורט, לדוגמה: בשנות השמונים, כשהסמית'ס עשו חיל וכתבו את רוב השירים שהאמנו בנעורינו ש"נכתבו ממש, כאילו, עלינו", נקטלו ממקלדותיהם של אנשים שדווקא עברו את גיל 13 ולא שוכבים עם בסיסט הבית של רייזורלייט, אז ביקורות איומות על מוריסי היו דבר שבשגרה. האנשים האלו כתבו במגזין שהיה אז אימת כל מוזיקאי.

היום, לעומת זאת, הוא מעניק ללא בושה 8 כוכבים והמלצות משתפכות לאלבומים של להקות בינוניות-מינוס כמו The View, שהלהיט הגדול ביותר שלה נכתב על כך שסולן הלהקה לבש 3 ימים ברציפות את אותו הג'ינס (מה חיננית היה אומר על זה?). מישהו פה הוריד את הרף למקומות המותירים גם לנינט צ'אנס – מסתבר שכל אחד יכול להצליח שם, אם הוא רק יידע איך לגגל נכון את השם ג'ף באקלי.

בחירות אמש הוכיחו ששום דבר לא השתנה במערכת המגזין מלפני שנה או שנתיים. שהשבועות והחודשים אולי עוברים, אבל יושבי המערכת של אנ-אמ-אי עדיין לובשים את אותם הפייפ ג'ינס, משקפי השמש המפוספסות א-לה קניה ווסט בשיער סתור וזורקים את אותן קלישאות, לא טורחים לנפק לנו מינימום הפתעות: מיוז זוכים בגזרת ההופעה החיה הטובה ביותר, קינגס אוף ליאון המצויינים באלבום, ואואזיס כלהקה הבריטית הטובה ביותר.

כולן להקות ראויות ומצוינות, אבל מה קרה למגזין ששלח כתבים להופעות נידחות במנצ'סטר כדי לעקוב אחרי אחרונת להקות הפאנק המקומיות במטרה לתלוש מן השכונות את הסטון רוזס הבאים? אותו עיתון החליט השנה, כנראה, להשלים שעות שינה ולהפוך את אירוע הפרסים לעוד גיליון יפים ונכונים של ירחון נשי. וזו אחת הבעיות הנוראיות שמכשילות אותו והופכות אותו לאשם בכשלון של עצמו.על אף תקופת היובש המוזיקלית וחרף הזמנים הקשים, בהם פיצ'ס גלדוף היא נערת רוק מיוחמת ולא טפילה עם שם משפחה מוכר, אין שום סיבה לחלוש על שטח כה מצומצם שמגביל את תחומי ההתעניינות לארקטיק מאנקיז והלאסט שאדו פאפטס.

הבסיס התרבותי של המגזין נבנה על אמנים בינוניים ומלאי אטיטוד (הקריבס, לילי אלן, קייט נאש וכו'), והפך אותו לחד מימדי. ההתמזגות ההזויה עם המייטי בוש, שהפכו לחלק אינטגרלי מהמגזין ובשלב מסוים אף כתבו גיליון שלם של העיתון, רק מחדדת את העובדה שאן-אמ-אי איבד דרכו מזמן והגיע למצב שבו הוא מגשש באפלה ומנסה להבין מה קול ומה לא. החדשות הרעות, ילדים, שקוליות באה באופן טבעי ולא תוך כדי ניסיון לפצח נוסחה שלא באמת קיימת.

עוד בערוץ
• הזוכים הגדולים של טקס פרסי NME
• אלכס פולונסקי דווקא אהב את לילי אלן

מה קרה למגזין ששלח כתבים להופעות נידחות במנצ'סטר כדי לעקוב אחרי אחרונת להקות הפאנק המקומיות במטרה לתלוש מן השכונות את הסטון רוזס הבאים?