שפתיים סדוקות

נדמה שמאז שחובבי האינדי המקומיים רעשו וגעשו את שמם של הבלאק ליפס, עברו שני עשורים, ולא פחות משנתיים. לפני שהגאראז' רוקרים הצעירים הגיעו לישראל לסיבוב הופעות מפתיע של חמש הופעות (שתיים בתל אביב, בירושלים, בחיפה והופעה סודית בגבעת ברנר), שמם היו על שפתי כל המי ומה: אף אחד לא חסך בסופרלטיבים כגון "להקת ההופעות הכי מרגשת בעולם כיום". גם אני הלכתי לראות אותם. שלוש פעמים. מה אגיד? אם אי פעם היה הייפ מוצדק, הרי שהוא היה סביב הבלאק ליפס.

מאז, רביעיית הפאנק העליזה הזאת הספיקה לשחרר אלבום מבריק אחד, לטעמי הטוב ביותר בקריירה שלהם (Good Bad Not Evil, 2007), ולהעלם במסתוריות. כלומר, הם לא הפסיקו לחרוש את העולם באינספור הופעות, והנה, הם גם הקליטו אלבום חדש – 200 Million Thousand, שהם כבר לא מדוברים כפי שהיו. אולי בגלל שהתבגרו והפסיקו להצית את עצמם ולהתפשט בזמן ההופעות, אולי בגלל שפיצ'פורק מצאו גיבורים חדשים, אולי בגלל שרוב האנשים מיצו את השטיק של הרוקנ'רול הרטרואי שלהם, עם הסאונד הסיקסטיזי המטונף שמזכיר להקות קלאסיות כמו MC5 וה-Sonics.

האלבום החדש, למרבה הצער, לא יהיה זה שיכבוש את עולמם מחדש. הסאונד האהוב נשאר אותו סאונד אהוב – קצב תופים פועם, בס כמעט ולא קיים, שתי גיטרות מחנטרשות בדיסטורשן מוגזם – והשירים כתובים פחות או יותר באותו סגנון, חוץ מכמה פלירטוטים מוזרים עם היפ הופ בחלק מהשירים, כך שלמי שחסרה לו המנה השנתית של פאנק/דו-וופ/בלוז מחורע, יקבל את שלו. מה שחסר פה באמת זה שירים מעולים, רקידים, אנרגטיים, כמו שנדמה שהבלאק ליפס ידעו להקליט פעם. יש כאן שיר אחד מבריק שבטח כבר הפך ללהיט הופעות - "Again & Again" ואני אשמח לראות אותם חוזרים לארץ רק בשביל שינגנו אותו גם פה, אבל רוב הזמן נדמה שחברי הליפס מחפשים משהו חדש לעשות עם הכלים הישנים שלהם, ולא כל כך מצליחים למצוא. כך שהם או מדשדשים בטריטוריה המוכרת, שהולכת ונסחטת עבורם כבר, או שחוקרים בבלבול מסוים אזורים חדשים.

לפעמים זה מצליח להם – "Short Fuse", למשל, הוא בדיוק פצצת אנרגיית כיף שכזאת, עם פסנתר סטייל באדי הולי ושריקות גיטרה, בשאר המקרים – קצת פחות. בסופו של דבר יצא להם אלבום של מוזיקת רקע על הכיפאק, שאשמתו העיקרית נמצאת בכך שהוא יצא אחרי רצף של ארבעה אלבומים מצוינים שקשה שלא להחוויר לעומתם. אבל כל התירוצים לא עוזרים כשנעשה ברור מדי שהבלאק ליפס כבר לא מריחים כמו רוח נעורים, ובדיעבד מסתבר שהניחוח המיוזע הזה היה הדבר הכי טוב שהיה להם להציע. אם הביקורת הזו היא הפעם הראשונה שאתם שומעים על הבלאק ליפס, אל תתייאשו. תחפרו אחורנית בקטלוג שלהם, ואז תנו לעצמכם כאפה על זה שהיו לכם חמש הזדמנויות לראות אותם מופיעים בארץ, ואיכשהו פספסתם את כולן.

Black Lips - 200 Million Thousand Vice Records