מסתכל לאמת בעיניים

יש במוריסי משהו שמעורר תמיד את הרצון לקבור אותו. אולי זו המורבידיות שלו, העיסוק החוזר שלו במוות, ואולי להיפך, דווקא תכונת האופי המשלימה והסותרת את הלב הפצוע של גיבור התרבות הבריטי – היהירות האינסופית שלו. כן, כשהוא הוריד חולצה אחר חולצה בהופעה המיוזעת שלו בתל אביב בקיץ שעבר, הוא שיחק בשרירי החזה, אבל אי אפשר היה לשכוח שבטח עם כל התמתחות שכזאת החתיכות המשוננות של ליבו השבור חותכות אותו מבפנים. קשה שלא להעריץ את סטיבן פטריק מוריסי, על ההתמדה, על הישירות, על השנינות, אבל יותר מכל – על היכולת שלו לחיות במקביל ועד הסוף את הניגוד של עצמו, ועוד בטבעיות כזו, כאילו אין כאן בכלל שום סתירה.

אבל נשים בצד את הניתוח הפסיכולוגי של מוריסי רק לרגע (כי ה"אני" של מוריסי תמיד נוכח ביצירה שלו בצורה כל כך מוחלטת, שאי אפשר כמעט לכתוב עליו מבלי להתעסק באובססיביות כמעט חולנית בפירוק האישיות שלו). כבר על בסיס שני השירים החדשים שביצע בגני התערוכה, וגם על סמך העיבודים הרוקיסטיים עתירי הדיסטורשן והתופים הצבאיים שבהם ניחנו רוב השירים, היה אפשר לנחש שעם כל שנה וכל שערת שיבה שמופיעה בפאות הלחיים המעוצבות להדהים שלו, מוריסי רק מתמלא אדרנלין וזעם. אם באלבום הלפני אחרון (והמבריק) שלו, You are the Quarry, מוריסי הביא לידי שיא את היכולת שלו לכתוב טקסטים פוליטיים, אז באלבום ב-Years of Refusal הוא מגלה שאיננו חייב להתמקד במטרה אחת. אם כך, מי נופל קורבן לחיצים שלו הפעם? התשובה הצפויה, אך הנכונה, היא - כולם.

מוריסי יורק כאן ארס וחומצה לכל עבר, והלחנים והעיבודים עשויים בהתאם: "Black Cloud" הקצבי והמצוין נשמע כמו פרנק סינטרה מגובה ברביעיית רוקאבילי על ספידים, "I'm Throwing My Arms Around Paris" הוא השיר הכי סמית'סי באלבום, אבל גם פה התופים, אלמלא היה עליהם איזשהו סוג של משתיק קול, היו הופכים את הסינגל העוקצני-אך-שמאלצי הזה למכונת מלחמה.

מוזיקלית, מדובר באלבום מגוון בהרבה מקודמיו. סוף סוף, אחרי שנים, מוריסי אוזר אומץ בשביל להשתחרר מהצל של הסמית'ס, או לפחות, בשביל לשחרר את מלחיניו ממנו – למרות שהסאונד הטיפוסי והמוכר עדיין כאן, פופ הגיטרות של ג'וני מאר נעלם מכאן כמעט לחלוטין. במקומו יש כאן גיטרות, גיטרות, ועוד פעם גיטרות - אי אפשר להתווכח עם העובדה שמעולם לא שמעתם בס עצבני קודח בפתיחה לשיר של מוריסי באופן דומה לכמו שזה נעשה בעוד פנינה מהאלבום "One Day Goodbye Will Be Farewell".

תודה לאל שמוריסי כל כך עסוק בעצמו. הדבר הזה אפשר לו ללמוד את העצמי שלו טוב מספיק בשביל לדעת בדיוק איך להשאר בו; הטקסטים עוסקים עדיין בנושאים דומים, השנינויות הן מאותה אסכולה, ומוריסי בהחלט מתקדם, אבל בדרך הפרטית שלו. השינוי המהותי באמת שמתרחש באלבום החדש הוא שהמרמור הופך לאכזריות. אם קודם הרעל שזרם לו בורידים התפשט וצבע בעגמומיות שיר אחר שיר, עכשיו הוא נותן לכל השדים לפרוץ החוצה, והאלבום הזה מלא באנרגיות, בחיים, בדם.

דווקא את האלבום הלהקתי ביותר שלו בוחר מוריסי לציין באמירה "I'm OK By Myself”. בין אם זה נכון ובין אם לא, נדמה שלאורך קריירת הסולו שלו, גם ברגעיה מבריקים ביותר, מוריסי סבל מעודף מוריסי מרוב שהסתגר והתבשל בתוך עצמו. ההתפרצות המרהיבה של Years of Refusal עוזרת לו להיות האלבום השלם והקוהרנטי ביותר שלו עד כה. וכשרוקסטאר בן חמישים מוציא כזה אלבום, מה כבר אפשר להגיד? מועמד בטוח לאלבום השנה? קלישאה. הוכחה לזה שהוא עדיין במיטב כוחותיו? מובן מאליו. יצירת מופת? ועוד איך.

Morrissey – Years of Refusal (Polydor)

אם קודם הרעל שזרם לו בורידים התפשט וצבע בעגמומיות שיר אחר שיר, עכשיו הוא נותן לכל השדים לפרוץ החוצה, והאלבום הזה מלא באנרגיות, בחיים, בדם