ויוה לה פרנץ

למרות החששות ש-Tonight: Franz Ferdinand עשוי היה להשמע כמו פריקת אנרגיות של אלבום שלישי, חבורת הסקוטים בהנהגתו של אלכס קפרנוס וחבריו יצרו אלבום מלוטש, מקורי ביחס לקודמיו, שעדיין שומר על האנרגטיות שאיתה הם פרצו בסערה לשנת 2004 (שהיתה אחלה שנה, למרות מה שיאמרו המלעיזים) במקביל לגל להקות מסוגם והביאו אלבום בכורה מעולה שננצור בפלייליסט לפחות לעוד איזה עשור.

מי שמכיר את שני האלבומים הקודמים של הלהקה, שהאחרון מביניהם יצא לפני כמעט ארבע שנים (חיכיתי לבד. בחושך), לא יכול להשאר אדיש לשינוי כבר ב-“Ulysses”, השיר הפותח, שגם יצא כסינגל והדגים את היכולות הווקאליות המצוינות של אלכס קפרנוס, שנעות בין לחישות סליזיות לבין שירה חסרת פשרות שרק שחוצה את הגבולות המוזיקליים שהלהקה בנתה לעצמה עד כה – אם פעם הסתפקנו בלהאזין להם באוטו, עכשיו כבר נרקוד אותם במסיבות; ריקוד זו אולי מילת המפתח אם צריך להגדיר את Tonight באופן מוחשי: תחשבו על לרקוד רוק בלי לעשות גיטרות אוויר, מעין שילוב מושלם שרוקח את The Rapture ל-LCD Soundsystem. בכל הקטע הזה בולט לשלילה “What She Came For”, שיר מגניב וכיפי לכל אורכו, עד שב-15 השניות האחרונות שלו הוא הופך לרעש גיטרות כמעט מחריד שנשמע כמו נצח.

האלבום הזה ממצב את קפרנוס בעמדה של זיין וג'נטלמן, לא עוד סתם טיפוס עם שיק של סטודנט לאמנות שנותן בשירים שלו רפרנסים מתפלצנים, אלא אחד כזה שגם יתפרע במסיבה, לא יסרב לדחוף את הראש לדלי של קוקאין, ובסוף הערב גם לגרור הביתה בחורה, אבל להשאיר לה כסף למונית. הסינגלים שיצאו עד כה לא נשמעים כמו להיטים פוטנציאליים, בניגוד ל”No You Girls", שמצליח להיות סוחף ומאופק בו זמנית עם פזמון פלרטטני ורפטטיבי, כשיחד איתו מתבלט גם “Live Alone” שמושך לכמה ז'אנרים בשלוש וחצי דקות ומשחק יפה מאוד על התפר שבין אינדי לדיסקו.

בסופו של דבר, Tonight משאיר את פרנץ פרדיננד ביתרון – הם הצליחו להתחמק מלהחליק לז'אנרים מוגדרים ולא נקלעו לכל מיני משבצות שוודאי היו לוכדות ומאלצות אותם לעשות חומרים שמשחזרים את שני האלבומים הקודמים שלהם. במקום זאת, הם השאירו לעצמם דלת פתוחה שתאפשר להם להתפתח עוד יותר באלבום הבא, אז אם כאן קיבלנו מנה של אקספרמנטליות שנשמעת סבבה, אפשר רק לדמיין איך יישמע הדבר האמיתי.

Franz Ferdinand - Tonight: Franz Ferdinand (NMC)