כולל שירות

Q-Tip - The Renaissance

קצת מוזר להאזין ל-The Renaissance של Q-Tip ולנסות לבחון אותו מהכיוון של תסמונת האלבום השני, הרי גם בתשע השנים שבהם לא היתה על המדפים חתיכת פלסטיק עם השם שלו, הוא נשאר יחסית פעיל בסצינה ולקח חלק בשיתופי פעולה שונים.
אלבום הסולו הראשון שלו, Amplified, יצא ב-1999, זמן קצר לאחר הפירוק של A Tribe Called Quest, הרכב ההיפ הופ אותו הנהיג. ב-2002 הוא חווה מפח נפש מחברת התקליטים שלו דאז שגנזה את מה שהיה אמור להיות באותה תקופה אלבומו השני, מכיוון שהוא לא היה מספיק קומוניקטיבי לטענתה, מה שהוביל לכך שישנו הפרש משמעותי בין שני אלבומי הסולו שלו.

לא מפתיע שאחרי תקופה כה ארוכה שבה לא פעל לבדו, קיו-טיפ לוקח את The Renaissance למחוזות הבטוחים של גרוב חלקלק ועדין שאליו מתווספים אירוחים של נורה ג'ונס, אמנדה דיווה, רפאל סאדיק ודיאנג'לו – כל אלה יחד יוצרים חומת מבטחים שלא משאירה הרבה מקום לטעויות, אך גם חוסמת כל אפשרות לאקספרמנטליות ראויה שתצליח להוציא מהבחור משהו מפיל מהרגליים אחרי כמעט עשור של שתיקה (אם לא מחשיבים את האלבום הגנוז).

יש מקומות שבהם הפקה מפוצצת היא מיותרת ועדיף בלעדיה, אבל דווקא ב-The Renaissance היא חסרה, וקיו-טיפ אפילו לא מנסה ללכת בלי ולהרגיש עם - שום ניסיון, אפילו לא מינורי. למרות זאת, יש באלבום הזה כמה רגעים שמצליחים להכניס אותו לדירוג של 'בסדר פלוס', כמו “Manwomanboggie” (יחד עם אמנדה דיווה) שנותן בגרוב סול-ג'אזי שמהדק את כל החבילה הרופפת הזו. עצוב שרק ב-“Move”, השיר השמיני באלבום, מרגישים שסוף סוף יש פה פסגה – רצועה אקלקטית שבשש דקות מצדיקה את קיומו של אלבום שלם. אז נכון, אמרנו קומוניקטיבי והכל, אבל אף אחד לא הזהיר שיהיה משעמם.

Alexis Taylor - Rubbed Out

תשעה חודשים אחרי ש-Hot Chip, הרכב האלקטרו-כיף הבריטי השיקו את Made in the Dark, אלבומם השלישי והמצליח (וגם אחד מאלבומי השנה אצלנו, ובכל מקום אחר), הסולן שלהם, אלכסיס טיילור, התפנה לעבוד על Rubbed Out, אלבום הסולו הראשון שלו.

מי שציפה למצוא פה תצוגת תכלית הוט צ'יפית עשוי להתאכזב – אף שיר ב-Rubbed Out, שמורכב מ-15 רצועות, חלקן אינסטרומנטליות למשעי ונטולות פילטרים ווקאליים, לא יגרור אתכם לרחבת הריקודים. “Fireworks” שפותח את כל העסק נשמע כמו ניסיון לצער את המאזינים, רצועה לא נעימה באורך של כמעט שתי דקות שמורכבת ממשחקי סינטיסייזר לחימום האצבעות, מסוג הדברים שמישהו היה צריך לחתוך בעריכה אבל שכח. על הפתיחה הזו מפצה הקאבר ל-“Coming Up” של פול מקרטני – ההיפך המוחלט מהחגיגה הסבנטיזית שקיבלנו מהחיפושית; במקום זאת טיילור מסתפק בגיטרה אחת בלבד על מנת ללוות שירה שקטה, כמעט חרישית.

הדבר הכי קרוב להוט צ'יפ שטיילור עושה באלבום זה “Baby”, בלדה בעלת פונציאל להיטי לו רק היתה מבוצעת על ידי הרכב מלא שילביש עליה קצת חיים. היופי באלבום הזה זו האינטימיות, אם ניקח לדוגמא את "What Good Is Love?" או “Girl” הנהדרים, נגלה שבדיוק כמו שטיילור הקליט את האלבום הזה, ככה גם הכי כיף להאזין לו – לבד. תצרפו פרטנר וכל החוויה תלך לעזאזל.

Rubbed Out הוא תוצאה של אותם סימפטומים שאפיינו כנראה את תום יורק (רדיוהד) לפני שהוציא את אלבום הסולו The Eraser - תחושה של חוסר יכולת לביטוי אינדיבידואלי אחרי מספר שנים שבהן ההרכב יצר לעצמו צליל מגובש וממותג. טיילור, בדיוק כמו יורק, מצא את הדרך לאזן את עצמו בכך שחזר לאחור ויצר את הדבר הכי נקי, בסיסי ובתולי שיצא לו לעשות בשנים האחרונות.