צדק פואטי

אלבומים שמתעדים הופעות חיות נושאים איתם לרוב את הסיכון שההרכב המבצע יתגלה במערומיו – כישורי נגינה שלא באים לידי ביטוי, זיופים בשירה, ופאשלות שונות שלא ניתן ולא ראוי לערוך באולפן מכיוון שאז יהיה מדובר במצג שווא של מה שמתיימר להציג תמונה של הנעשה על הבמה. עם מוזיקה אלקטרונית זה קצת שונה, במקרים רבים הסיכוי לפשל הוא הרבה יותר נמוך, אבל צריך לפצות על כך בביצועים מספיק מגוונים ולא נאמנים למקור על מנת להשאיר את הלהבה בוערת, ובסופו של דבר – לגרום לאנשים לקנות את אלבום ההופעה.

במקרה של ג'אסטיס (Justice) - גספאר אוגיי וחוויאר דה רוסנאיי, צמד יוצרי אלקטרו צרפתים, לא רק שאלבום ההופעה מעולה כשלעצמו, הוא משלים את האלבום הרגיל ואף להעביר את האנרגיות של שני דיג'יים ועשרות אלפי מאזינים בקהל לתוך חתיכת פלסטיק אחת.

ב-“A Cross The Universe” לא כל כך ברור אם התרנגולת באה לפני הביצה או להיפך – המארז כולל אלבום הופעה חיה (18 קטעים, רובם מ-†, אלבום הבכורה), ודי-וי-די עם סרט דוקומנטרי באורך שעה שמתעד שלושה שבועות של סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של ג'אסטיס, במהלכו הוקלטה גם ההופעה החיה בסן פרנסיסקו.

הסרט, שבויים על ידי So-Me (הקליפים של “DVNO”, “D.A.N.C.E”), רמיין גבראס (הקליפ ל-“Stress” השנוי במחלוקת) ושני חברי הצמד, מתחיל בצילום של מנהל הלהקה שולף אקדח מארגז משלוחים של FedEx, מה שאינסטקטיבית מעורר קפיצה תודעתית לסרט של מייקל מור, על אף שברור שזו לא עתידה להיות ההתעסקות של הסרט, אלא מיצג סוריאליסטי של עוד משהו עקום בתרבות האמריקאית. לא תמצאו שם תיעוד של ההופעות עצמן, אלא של מאחורי הקלעים שלהן וההתרחשויות שביניהן – מונולגים הזויים של נהג האוטובוס שמסיע את הצוות ומעלה זכרונות מהימים בהם כיכב במקהלה של הכנסיה המקומית, וסשנים של של מטווחי ירי בהנחיית מנהל הלהקה, שבשלב מסוים גם נעצר (ולא בפעם האחרונה בסרט) כשאובססית כלי הנשק שלו יוצאת משליטה.

לאורך כל הסרט מרחפת תהייה באוויר - האם חוויאר וגספאר מתנהגים כתיירים אבודים בכדי להוסיף צבע, או שהם באמת מנותקים מהתרחש סביבם? נוצר הרושם שמתגבש אצלם אופי רק ברגע שהם עולים על הבמה, שם הם מדליקים את הקהל בהדרגה ומובילים לטירוף טוטאלי בכל אחת מההופעות, ולא מוותרים, כנהוג בחוגים אלה, על איסוף המעריצות למלון לצורך המשך החגיגות. פעם אחת זה נגמר כשהם ניסו לשפוך אלכוהול על מעריצה ולהצית אותה, ובמקרה היותר חמור, גספאר התחתן עם אחת מהן בכנסיה מאולתרת בלאס וגאס. אבל זה בסדר, היא נעלמה למחרת.

הסרט מסתיים במעצר של הצמד והצוות שלהם רגע אחרי שהם יורדים מהבמה בעקבות אירוע שהתרחש טרם ההופעה, כשחוויאר ניפץ בקבוק על ראשו של מעריץ שיכור, אקט שאולי נהוג בצרפת, אבל לא מתקבל בהבנה על ידי גורמי אכיפת האמריקאים. קשה לדעת אם הסרט הוא התוצר הסופי שג'אסטיס ציפו לו – דיוקן לא מחמיא במיוחד של צמד יהיר ומסומם מהתחת, אבל בו במקביל מוכשר מהיסוד.

הרוקנ'רול החדש
הצלב המואר שמוצב על הבמה בכל הופעה שלהם הוא יותר מסתם אביזר תפאורה ממש מגניב, החבר'ה האלה מאמינים בלב שלם שהם משיחים שמביאים את הבשורה הטרנדית והמוזיקלית, ולמרות שדאפט פאנק הקדימו אותם בכמה שנים, מדובר במשהו שונה לחלוטין. המוזיקה שלהם פחות סחית - הם מכניסים רוח רוקנ'רול לתוך אלקטרו המועדונים שלהם, וזה לא משהו שהולך ברגל.

לו יכולתי, הייתי מוחק מהתודעה שלי את † והולך לישון עם אלבום ההופעה של “A Cross The Universe”, שנותן גרסה עוד יותר מחרמנת ל-"Tthhee Ppaarrttyy" וטראקים כמו "Phantom 1.5" שכבר בתחילת האלבום מצליחים להביא לשיאים של ריגוש שבעזרת קצת שאגות מוקלטות מהקהל זורקות ומנחיתות אותך היישר בלב ההתרחשות וגורמות לך לקלל כמו רוכל בשוק רק בגלל שאתה לא נמצא שם באותו הרגע כדי להניף ידיים באוויר כמו אחרון הדלוקים כש-“D.A.N.C.E” מתפרץ ברקע. ברגעים כאלה, כל מה שאתה רוצה לעשות, זה לנשק את הצלב הענקי שעל הבמה, כי למשך כמה שניות, מבעד לצלילים, ראית את אלוהים – אולי הוא כלוא בתוך גוף של שני צרפתים יש לו חרא של אופי, אבל לעזאזל, הוא עושה מוזיקה נהדרת.

למרות שדאפט פאנק הקדימו אותם בכמה שנים, מדובר במשהו שונה לחלוטין. המוזיקה שלהם פחות סחית - הם מכניסים רוח רוקנ'רול לתוך אלקטרו המועדונים שלהם, וזה לא משהו שהולך ברגל