רוצחים ונהנים

את Day & Age, האלבום השלישי של The Killers ניתן למתג בשני אופנים, האחד שיגדיר אותו כקאמבק מוצלח לאחר הפריצה ב-2004 עם Hot Fuss, והשני שיציב אותו במשבצת של אלבום פיצוי על Sam’s Town המתיש מ-2006 שהעלה על התורן שלו את דגל האמריקנה, שאולי מבחינה לוגית התיישב טוב על הרביעייה הזו בגלל שהם מלאס וגאס, אבל לחלוטין לא תאם לרוח הבריטית שנשבה בהוד והדר מהאלבום הראשון. מלבד העובדה שבאלבום שהריח כמו קציצה המוגשת בדיינר בערבות דקוטה לא היה אף להיט ברמה של “Sombody Told Me” או “Mr. Rightside”, חברי הלהקה גם גידלו שפמים מטופשים שגרמו להם להראות כמו כאילו התחפשו לבוקרים, אז ניחא לבחור בכיוון מוזיקלי לא מתאים, אבל מה עם לעשות את המינימום כדי לשמור על הסקס אפיל?

האלבום השלישי, שהופק על ידי סטיוארט פרייס (שזכור בעקבות העבודה שלו עם מדונה) נפתח עם “Losing Touch” שמספק כניסה פומפוזית מלווה בחצוצרה שמבטיחה המשך מוצלח בשאר השירים. “Human”, הסינגל הראשון מהאלבום מצדיק את מעמדו כאחד כזה, עם פזמון קליט (שלדברי ברנדון פלאוורס, סולן הלהקה, מתייחס לציטוט של העיתונאי-סופר האנטר תומפסון) ומלודיה כיפית שמתחילה את הקו האייטיזי של האלבום. למרות הפתיחה המהנה, הנקודה שבה הקילרז חוזרים למקורות של עצמם היא ב-“Spaceman” שמקבע את עצמו כלהיט זימזומים מבטיח. מיד אחר כך מגיע “Kill Joy”, שמצליח להיות שיר בינוני של פרנז פרדיננד מבלי להיות בכלל של פרנז פרדיננד.

אף אחד לא ציפה מהקילרז ליצור שירים בעלי משמעות, אפשר לשבור את הראש עד מחר בניסיון למצוא פרשנות לכל אחד מהם, וכל הכבוד למי שיצליח, אבל במקרה שלהם זה לא משנה – הם מספיק כיפיים כדי שגם שורות כמו "היה לך חבר שנראה כמו חברה" ("Somebody Told Me” מאלבום הבכורה) ו"האם אנחנו בני אנוש או שאנחנו רקדן" (“Human” מהנוכחי) יתקבלו בברכה כל עוד הן עטופות בביצוע מקצועי שגדוש בהפקה פסבדו מרגש.

למרות הכתוב לעיל, Day & Age לוקח את השיק הבריטי של האלבום הראשון ומעט מאווירת הדוד סאם של השני וממזג אותם לכדי אלבום שמהווה מיצג שמע מושלם לאופי האמיתי של הלהקה, שהגיעה לשלב שבו היא יכולה להכנס למגרש של הגדולים.

האלבום זמין במלואו להאזנה בחינם במייספייס של הלהקה