חממת מיאוס
מוסיקאים שנכנסת בהם הרוח ומתחברים לבורא, דואטים של פליטי ריאליטי, כוכבי קיסריה החדשים, ואמנים מחו"ל שהופכים את תל אביב לפקק תנועה אחד גדול - תופעות מוסיקליות שיצאו לנו מכל החורים. תכינו אטמי אוזניים
רק בגלל הרוח?
תשס"ח הייתה שנתו של המסורתי לייט, החילוני המתחזק והחרדי המתקמבק. מאיר בנאי מפמפם עם "שמע קולי", אהוד בנאי באלבום זמירות, עובדיה חממה בדרך למדורי הרכילות, שולי רנד כבר לא שחקן (אלא זמר עם זקן), דוד ד'אור עם "שירת רבים", ואפילו "התו השמיני", שהם סוג של "החברים הכי הטובים של המוסיקה הישראלית", משיקים את "שירת התנ"ך". ומחילה מכל מי ששכחנו.
אנשים, יותר מבעבר, פונים לדת בזהירות של משגל נסוג, ונדמה שגישת ה"אני מאמין, אבל לא שם כיפה" הולכת וצוברת תאוצה. מברוק. אבל מהאמנים שלנו הציפייה גדולה יותר. האמן המאמין של השנה האחרונה כתב בעיקר על האמונה ולא מתוכה. מי ייתן ותשס"ט תהיה שנת תיקון לכל היוצרים האדוקים, שבמקום לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, יכוונו טיפה יותר גבוה. ולא, אין הכוונה לשמיים.
אתה צריך אהבה חדשה
ב-2007 הוציא יזהר אשדות את האוסף "הלילות שלנו", והנה רק עברה שנה תמימה והוא משיק אוסף נוסף, אלבום הופעה חיה מהסיבוב האירי שלו. לפני שנכנס לשנה הבאה, התפילה המתבקשת היא שלא מדובר בטרילוגיה. ובחזרה לעתיד, נקווה ובשנה הבאה יזהר ייכנס לאולפן ולא ייצא משם עד שיהיה לו ביד אלבום אולפן מלא.
אפרופו אותו אולפן, אל תשכחו שמדובר באחד המפיקים המוסיקליים שעיצבו במחוזותינו את סאונד הקונצנזוס של השנים האחרונות. כולם עוברים אצלו, בין אם לייעוץ אמנותי, הקלטות והעלאות, מיקסים ומאסטרינג, או סתם למכור סנדוויצ'ים. זה לא שאין לו אמצעים. להיפך, הם נמצאים במרחק נגיעה מכאן. יאללה יזהר, לך על זה.
הליכה לקיסריה
ביום שישי הראשון של תשס"ט, ענקית הבמה ריטה תיכנס לג'ינס מחוטבים ותפוצץ את מועדון הבארבי התל אביבי, אחד ממחוזות הרוק העממיים של המוסיקה הישראלית - רחוק שנות אור מהיכלי התרבות, אולמות רוויי אקוסטיקה ואמפיתיאטרונים למיניהם. הנה נסגרת לה השנה הציונית, שלמה ארצי לא מפסיק להופיע בזאפה, ומי שעושים קיסריה הם דווקא אייל גולן וגד אלבז (ודיפ פרפל, אבל הם מליגה אחרת).
לפני שתוציאו את השד עדתי או השד יודע מה, אין בדברים הללו בכדי לסרס את הצלחתם של אלו שהלכו השנה לקיסריה. בואו נודה שלנסוע לשם זו לא בדיוק חוויה מלבבת (לחנות, לבזבז כל כך הרבה זמן לפני ודלק אחרי, ובסוף לשבת למעלה ולא לראות שום דבר). צריכה להיות סיבה מספיק טובה בשביל המאמץ. כי זה לא מספיק לעמוד עם מיקרופון ולהגיש שירים שעשו חיל בסצנת הרינגטונים. צריך לבוא עם מגבת רטובה על הכתף ולהצדיק את אגלי הזיעה הנוטפים עליה.
מציאות מדומה
"אתה מתוק, מתוק כמו שוקולד, שבא לי לאכול אותך". לא, זה לא אלתרמן, למרות שאם תשאלו דרדקים בבי"ס יסודי ותציגו את אלתרמן כאופציה, הם כנראה יגידו שהוא אחראי לליריקה המרהיבה הזו, או לחלופין ישאלו מי זה ואיך מגיעים לשלוחת הSmsים שלו. אבל שורת המופת הזאת מגיעה ישירות מהסינגל הרשמי של משה ומרינה מ"הישרדות", שיר שכתבו להם איתי זילברשטיין ומאיר עמר (אק"א נערי רפול).
קשה לומר אם אפשר לחלק את תרבות המוסיקה הישראלית לשניים – האחת לפני הסינגל הזה והשנייה אחריו – אבל עצם הבחירה של יוצרי השיר בז'אנר הים תיכוני שמה ללעג את מבצעי השיר, את קהל הצרכנים ואת הז'אנר עצמו, שמצבו גם ככה נמצא בכי רע. מה היה קורה, חלילה, אם השניים היו מוציאים שיר באמת מוצלח? אז אולי כמה עיתונאים היו אוכלים את הכובע, אבל הקהל הגדול היה מקבל משהו טיפה יותר איכותי. וכן, מסתבר שזו אכן מילה גסה.
אתה לא תשנה את העולם
ואם בריאליטי עסקינן, אז שימו לב לשירי הנושא של "היפה והחנון" (ערוץ 10) שהקליטו רמי קליינשטיין ולינור אברג'יל, לצד "מפרץ האהבה" (ערוץ 2) בכיכובה של דנה אינטרנשיונל. נתחיל ונאמר שזה ממש בסדר שלסדרת טלוויזיה יש נעימה מוסיקלית. אך יש פער משמעותי בין לקיחת מוסיקה קיימת לענף הפרסום והשיווק ובין כתיבה על פי מידות נדרשות מראש.
ואם כבר, אז גם יש פער גדול בין "שני עולמות" של קליינשטיין מודל 2008 ל"עניין של זמן" של אהוד מנור וקליינשטיין מתחילת שנות ה-90. אולי זו הבחירה באברג'יל (ניוז פלאש – היא לא זמרת) אולי זה חוסר המעוף של אלטון ג'ון הישראלי שלי, שהתחיל להופיע בשנה שעברה בבארבי, חולם על גיטרות חשמליות בלילה, עוזב את ריטה ומתרחק מהפסנתר. אני עדיין מזמזם את "פיאני" ו"מסייה שרמונטייה" כשקר שם בחוץ.
בגוף ראשון
זו לא טענה חדשה והיא לאו דווקא מאפיינת את השנה החולפת, אלא גם את קודמותיה לא פחות, אבל אם כבר יש לנו במה להתלונן, אז למה לא? המוסיקאי של העידן החדש כותב את השירים שלו, מלחין אותם, מפיק אותם מוסיקלית ומקליט את החומרים שלו בבית. הבעיה היא שהוא לא שומע מספיק מוסיקה. הוא שומע את הדברים שיש ברדיו ומבקש להיות תאום סיאמי שהופרד בלידה.
תפתחו את האלבומים של השנה האחרונה ותעברו על רשימת הנגנים (סינגולדה, פדי, יפרח) או המפיקים המוסיקליים (נדב ביטון, משה לוי). אני מניח שהם שומעים מוסיקה, אבל האמן היוצר שעובד איתם מסתמך בעיקר עליהם, ופחות שולט בכלי הנגינה שלו, בהרמוניות של השירים שהוא כותב, ובשורה התחתונה – במוסיקה שהיא "כביכול" שלו. בעבר היה לכל אחד את התפקיד שלו (כותב, מלחין, מעבד, מתזמר וכו'). אבל בעידן האישי שהקרביים מוגשות למכירה, לא מספיק לומר "אני" בגוף ראשון ולקוות שיאמינו לנו.
אז מה?
מרגלית צנעני סגרה עוד עונה של "כוכב נולד" (וזה לא אייטם נגד אותה תוכנית. בשביל זה נצטרך מדור שלם, ערוץ או אפילו פורטל. אנחנו מבטיחים לעדכן). לא מזמן הוציאה מרגול סינגל חדש בשם "אל תישברי" שכתב לה בנה, אסף לביא צנעני. אני אומר את הדברים עם מלוא הכבוד וההערכה, אבל כפרה – את לא יכולה להוציא שיר כל כך סתמי וצפוי כשאת מתיימרת לשפוט זמרים וזמרות בתחילת דרכם. עמדת שופט ב"כוכב נולד" היא התחנה האחרונה. הדבר הבא הוא פרינג', אוונגרד, או בקיצור – משהו חדש שלא עשית.
ליפול מקרטני
נו, הייתם בהופעה? הוצאתם 500 שקלים? או אולי 5,000? נהניתם? האמת, מי שהלך למקרטני, הביא את הילדים, הנכדים וקיבל שלוש של שעות של נוסטלגיה, באמת שיהיה לו לבריאות. אבל אני נגד, מסיבות שונות לחלוטין. אני מסרב לארח את האמן הבינלאומי הבא שינחת בישראל, לפני שישראל תהיה מדינה נוחה שיכולה לארח אמנים בינלאומיים בסטנדרט הראוי. רוג'ר ווטרס היה כאן לפני שנתיים וסגר את המדינה ליום אחד. מקרטני סגר את תל אביב רבתי, שהיא מדינה בפני עצמה. זה לא עובד ככה, חברים. זה מביך, חובבני ומוכיח כמה אנחנו רחוקים מהמקום אליו אנחנו צריכים לשאוף.