עלמה ולמה

הגשתה של זהר יוצאת דופן - היא מדברת-שרה את שיריה באופן מהורהר שלוכד את האוזן ואינו מזכיר מבצעות אחרות בשטח. בכתיבה ובלחנים קל להבחין בהשפעות מאיר אריאל ובוב דילן. אלא שבניגוד לאותם אילנות גבוהים, זהר לא מצליחה להביע בשירתה עומק או גיוון רגשי. היא נשמעת נינוחה ומרחפת באותה המידה כשהיא שרה על אהבת עולם שאבדה, על ליל בשרים חולף או על חלומות שקרסו. התוצאה, בסופו של דבר, משעממת וחוזרת על עצמה . זו אינה מוסיקה ששואבת את המאזין, מטלטלת אותו ומטיחה אותו בקירות עולמו הרגשי. למרות שהטקסטים של זוהר יפים ומתובלים במשפטי מפתח שנונים ופרובוקטיביים ("אגו-טריפ, הוא כתב על זה שיר", "הוא חייך אלי ואמר לי אהבה פשוטה, פשוט תתפשטי") האוזן לא מצליחה להתמקד בשיריה לאורך זמן.

שאנטי חיוור

למרות כל אלו, יש באלבום וביצירה של זהר איכויות שכדאי להיחשף אליהן: רוב הטקסטים שכתבה, כאמור, איכותיים ומיוחדים. זהר היא טיילת, נשמה חופשית. חלק משיריה נופלים למלכודת ניו אייג'ית מטיפנית ("דע") אך אחרים מצליחים להעביר סיפורי מסע צבעוניים ("גלות בבל השניה", "לילה בנפרד"). השירים המוצלחים באלבום הם אלו המתרחקים מהנינוחות הכרונית בה לוקה האלבום: "אגו טריפ" המדובר הוא שיר כזה. מקצב מהיר באופן יחסי, צבע לטיני ונגינת חצוצרה של אייל יחיאלי גורמים לו לבלוט בין שירי האלבום.

גם "אין עליך" בולט באיכותו כשהוא נפתח בדיסטורשן נחוץ ומשלב בהצלחה בין סלנג לשפה גבוהה. ברצועה זו מביעה שירתה של זהר את העוצמה שכה חסרה בשאר האלבום. כדאי להאזין גם ל"40 מעלות בצל" הארוטי, הבלוזי והמגניב. "דברי" מדגים את צבעיה הייחודיים של זהר ומוכיח שיש לה מה לתרום לשוק המוסיקה המקומי, אך מבחינות רבות זהו אלבום מפוספס. יש לקוות שבהמשך דרכה תשכלל זהר את הבעתה הקולית ותבחר בהפקה מוסיקלית שתעניק לשיריה את אותן איכויות שהיא אינה מצליחה לייצר.