בק טו ביזנס
החדש של בק מתהדר בחומרים אפלוליים ואווירה מינימלסיטית אך לא מצליח להתרומם. אלכס פולונסקי במסע חיפוש אחר הגרוב
Modern Guilt, האלבום החדש של בק, מצליח להחזיר לו את מה ש- The Information שקדם לו לקח – את הרגש. אי אפשר לחשוד בנייג'ל גודריץ', שהפיק את האלבום הקודם, בהתעלמות מהפן הרגשי במוזיקה של האמנים איתם הוא עובד- הוא השתתף בשלושה אלבומים אחרים של בק, והרזומה שלו מתהדר באמנים גדולים נוספים כמו רדיוהד, אייר, בטא בנד, ופייבמנט.
The Information לא היה אלבום רע, אך היה עמוס לעייפה ויצר מסך עשן של יותר מדי אינסטרומנטים שהאפילו על בק עצמו וגרמו לו להיבלע בתוך כל הבלאגן.
באלבום הנוכחי בק העמיד לצידו את Danger Mouse (או בריאן בורטון, אם להיות רשמיים), חצי מהצמד נארלס בארקלי, ומי שהספיק כבר לעבוד עם שני הרכבים של דיימון אלברן (Gorillaz ו-The Good, the Bad and the Queen), Jay-Z, ו-The Rapture.
מדובר באלבום יחסית שקט ומינימליסטי, מה שמפתיע קצת בהתחשב בכך שדיינג'ר מאוס עומד מאחורי הקלעים שלו. ולמרות זאת, גם כאן, הגרוב במקומו מונח, אבל במנות קטנות. בק לא חוסך בשילוב סגנונות שהוא אוהב, אבל כלקח מהאלבום הקודם, הוא עושה זאת במידה – פולק, מקצב היפ הופי, אלקטרוניקה, ופסיכדליית סיקסטיז קלה. האקלקטיות הזו מצילה את הליריקה מלהפוך לעיסה משעממת ובלתי קליטה.
עשרה שירים באורך כולל של 33 דקות, מנקזים לתוכם באופן מקסים ושובה לב את מה שנשמע כמו כל פחדיו של בק. אם באלבומיו הקודמים הקול האדיש שלו היה מיצג של נונשלנטיות מוחלטת, הפעם מדובר בגבר בן 38 שהתחיל כנראה לחוות את משבר גיל הארבעים. בשיר הנושא, "Modern Guilt" המעולה, הוא שר על הרגשת הניכור שנגרמת לו מהאווירה האורבנית, אך גם על הקרירות המביאה עימה הישארות בבית - מעין הסתבכות לא ברורה בין אגרופוביה לקלסטורופוביה שכל מה שנשאר לאחריה הוא תחושת מחנק יבשה – אבל מה, יופי של ביטים.
"Orphans" ו-“Walls” מתהדרים בקולות רקע של Cat Power (שאן מרשל) שמפנקת בווקאליות עדינה, בעצם – עדינה מדי. למרבה הצער, היא כמעט ולא מורגשת, וחבל שכך. דוגמא טובה לשילוב מוצלח הוא “Illegal Attacks” של איאן בראון בהשתתפות שייניד אוקונר, היא לא נבלעת והופכת לקישוט ולא ניתן להתעלם מהנפח שהיא מוסיפה לשיר. אלה הם שני שירים שמביעים באופן מוצלח את רוח האלבום – חרדה, תסכול וייאוש. באותה שורה יחד איתם ניצב גם "Chemtrails" הקצת רדיוהדי והקודר, שסוחף בעוצמה לתוך הדכאון של בק. הטראק הזה מגיע מיד אחרי “Gamma Ray”, שהקצב שלו מבדל אותו משאר השירים באלבום, ומונע ממנו להפוך לאובר-אפלולי.
משהו ב- Modern Guilt מונע ממנו להתרומם, על אף שברור שהוא טוב בהרבה מהשניים שקדמו לו. הוא קצר מדי, מעט מעורפל (אם כי את זה אפשר לומר על הרבה מהחומרים של בק), ובעיקר אנמי. הניסיון המבורך של יצירה מינימליסטית, לא מצריכה מבק ללכת רחוק ולבצע סירוס עצמי שגורם לגרוב ללכת לאיבוד איפשהו באמצע הדרך.