מקסימום טעם

מינימל קומפקט התפרקה בשנת 1988, לפני עשרים שנה בדיוק. אני הייתי אז בת 14. הכי קרוב שהגעתי להופעה שלהם באותם ימים היה בזכות שידורים ישירים ברדיו ממועדונים תל אביביים אפלים, כמו רוקסן ופינגווין, שם הופיעו פורטיס, סחרוף, מלכה שפיגל ומקס פרנקן תחת הנהגתו של סולן הלהקה, סמי בירנבך. שלוש שנים אחרי הפירוק, התאחדה אחת מאבני הדרך המשמעותיות והחשובות בתולדות הרוק הישראלי לסיבוב פרידה ומאז התפזרו חבריה איש איש לדרכו. לפני חמש שנים הגיחו בירנבך, שפיגל ופרנקן מהכוכים הצפון אירופאיים שלהם, כמו שפורטיס אוהב לתאר, והצטרפו אליו ואל ברי לכמה הופעות איחוד. אותו איחוד מוצלח, שהצלחתי לפספס, הפיג מתחים וחששות בקרב הלהקה שאולי מה שהיה טוב לשלהי האייטיז לא יעבוד בתחילת שנות האלפיים, אבל הקסם נשאר והשאיר הן בקרב חברי הלהקה והן אצל הקהל המתבגר טעם של עוד.

אתמול זה קרה שוב. הכרטיסים להופעות האיחוד אזלו תוך יומיים. על הבמה הקטנה של הזאפה עלו חמשת חברי הלהקה, כולם לובשים שחור, כדי לציין את יום הולדתו ה-60 של בירנבך. פורטיס וסחרוף, שהורגלנו בשנים האחרונות לראות כסולנים, פינו את מרכז הבמה לשפיגל ובעיקר בירנבך, שבפניו הרציניות ובכריזמה השקטה החזיק את הקהל קרוב אליו. החברים לא מרבים בדיבורים, חוץ מאיזו הערה של פורטיס על גילם המתקדם. הצלילים האפלים והקודרים של "new clear twist", "piece of green", "deadly weapons ", "Babylon", "autumn leaves", "next one is real" והרשימה עוד ארוכה – מקבלים טוויסט עדכני ומבורך גם בעזרת אסף רוט שהתארח עם מחשב אפל, מרימבה אלקטרונית, כלי הקשה ואקורדיון.

כשחושבים "מינימל" מדמיינים מועדון אפל בדרום תל אביב ובמובן הזה הזאפה דווקא לא מתחבר עם הרוק הקודר של הלהקה. משהו בסטריליות המפונפנת של המקום, הבמה המעוגלת, התאורה המוגזמת והעובדה שאי אפשר לעשן (כן, זה חלק מהעניין) פגמו בחוויה.

אבל "מינימל" הוכיחה גם אמש שהקור האירופאי המחוספס, הבדידות הקיומית בטקסטים, הניכור האורבני שזורם אצלה בדם, העובדה שאין עוד להקה שנשמעת בדיוק כמותה, כל זה עדיין רלוונטי מתמיד. למרות שחלקם (ברי ופורטיס) יותר מוכרים ואנושיים, כשהם ביחד הם נראים כל כך מרוחקים, קשים להשגה, חד פעמיים. מי שהיה שם אתמול והצליח להתקרב טיפה או כמעט לגעת בהם, אפילו אם זה קרה לו רק פעם אחת, לא ישכח אותם כל כך מהר, אם בכלל.