בלונדינית עם אופי

גם אם הגיעה לכאן באיחור קל (של שלושים שנה), דבי הארי סיפקה אמש (ה') את הסחורה בתצוגת רוק'נרול ראויה ומושקעת, הן מבחינה ווקאלית והן וויזואלית. חבל רק שאף אחד לא סיפר לדיווה דבי שהיא נמצאת בעיר השינה רעננה ולא בעיר החטאים תל אביב, על מנת שתוכל להבין מה פשר הפער שנוצר במהלך הערב בין האווירה והתפאורה הפאנקית ניו-יורקית של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז שעל הבמה, לבין הקהל המנומנם משהו והבורגני מדי שניצב מולה. הארי, שגם הקפידה על לבוש שחור-לבן היאה לאותה תקופה (בת 63 וגם אם תהפכו את הספרות לא תרגישו בהבדל), שיחזרה בסדר מופתי, רצועה אחר רצועה, את התקליט "קווים מקבילים", לו היא חוגגת יומולדת שלושים, כשמאחוריה חטיבת הקצב המהודקת של בלונדי.

זה יכול היה להיות הומאז' נפלא ומרגש מאין כמוהו אם היה נערך במועדון אינטימי כמו הבארבי (המקבילה התל אביבית ל-CBGB הניו יורקי, מועדון הבית של הלהקה באותם ימים), אבל בפארק הסטרילי ברעננה, שהיה מאוכלס בקרחות בולטות לכל אורכו ורוחבו, העניין הלך קצת לאיבוד. נדמה שזו תהיה הבעיה העיקרית של בלונדי בסיבוב ההופעות הקרוב שלה. היא גדולה מדי מכדי להופיע באולמות קטנים ואפופי עשן, אולם למרות פצצת הנוסטלגיה שהיא נושאת עמה, תתקשה להרים לאוויר איצטדיונים או פארקים גדושי המון אדם. מיק ג'אגר, כנראה, יש רק אחד.

כמו התקליט, הפתיחה אמש הייתה מוחצת. שניים-שלושה להיטים שהקפיצו את הקהל, החזירו אותו אל אביב נעוריו ונתנו טעם של עוד, אך ההמשך כלל כמה רצועות פחות מוכרות מאותו אלבום וגרם לסדרות של פיהוקים. בלונדי לא עשו הנחות והלכו עם הרוקנרול שלהם עד הסוף, אלא שהקהל התחבר בעיקר לשירים המוכרים והתעורר רק לקראת סוף המופע, אז קיבל את מה שרצה: להיט הדיסקו הממכר "לב זכוכית" ו"דניס דניס" בהדרן הותירו אותו עם טעם טוב בדרך הביתה, גם אם לא קיבל את הלהיט הסוחף "אטומיק" ונאלץ להסתפק ב"מריה" הצפוי והבלתי נסבל, אותו להיט פופי שהוציא את הארי מהפריזר בסוף הניינטיז.

אה, ולא נשכח להזכיר שאתמול הופיעו גם הסטרנגלרס- בגלגול המי יודע כמה שלהם. בלי איפור, בלי תפאורה ובלי פוזות. דווקא היה סבבה, זקני השבט הרומנטיים אפילו נפרדו מכמה דמעות.