עושה את זה נכון

אולי זה סופו הקרוב של ג'ורג' בוש או התקווה לברק אובאמה, ואולי זה בכלל משבר הנפט שמעלה את מחירי הדלק ומרתיח את האדמה מתחת למושבי המכוניות זוללות האנרגיה של האמריקנים, אבל דבר אחד ברור – שנת 2008 מסמנת עוד שלב בהתעוררות הפוליטית של עולם המוסיקה בארצו של הדוד סם.

שריל קרואו, לני קרביץ, הרוטס, אריקה באדו, ג'ק ג'ונסון, אר.אי.אם – כולם הוציאו השנה אלבומים בעלי מסרים פוליטיים ברורים נגד חובב הקאנטרי הטקסני שיושב בבית הלבן. הבעיה עם אלבומים ושירים פוליטיים היא שלרוב מי שכותב אותם רוצה לומר כל כך הרבה דברים ולהיות משוכנע שהמסר עבר, עד שהשירים הופכים לקלישאה משעממת (קרביץ) ובלתי ניתנת להאזנה (קרואו). לעולם הפוליטי הזה משגר כעת ג'ייקוב דילן את אלבום הסולו הראשון שלו ומראה (כפי שאביו הראה לפני יותר מארבעים שנה) איך עושים את זה נכון.

דילן הצעיר זנח באופן זמני את להקתו ה-Wallflowers וחבר למפיק ריק רובין, שמתמחה בהפקות אקוסטיות שקטות כמו שיצר לג'וני קאש ולניל דיאמונד. התוצאה מרשימה ביותר. אם במסגרת הלהקה דילן הזכיר יותר את טום פטי, כאן הוא נשמע יותר כמו ספרינגסטין הצעיר ולנון בתחילת קריירת הסולו שלו וכותב באופן שמזכיר את אביו. בנוסף, הוא מנגן על כל הכלים באלבום, מה שרק מוסיף להתפעלות מכשרונו.

הדיסק כולו נע משירים הקשורים למלחמה ומוות לשירי בלוז שורשיים. דילן מקפיד לכתוב את השירים הפוליטיים שלו באופן חד, עם נושא ברור אך בו בזמן מצליח לשמור אותם אפופי מיסתורין כך שלא יהיה ניתן לקשר אותם רק למה שקורה בעולם כאן ועכשיו.

כשמייקל סטייפ פונה באלבום האחרון של R.E.M ל-Mr. Richards ברור שכל מילותיו מופנות לג'ורג' בוש. דילן מצדו, מעדיף לפתוח את האלבום בשיר שלם על "הרוע" שמציף אותנו בכל מקום ואורב לכל הזדמנות (Evil is Alive and Well) וממשיך לשיר הבא שמספר על קאובויז שלא מצליחים שלא לשלוף אקדחים (Valley of The Low sun). דילן טווה את שיריו הפוליטיים בין שירים דחוסים באווירה של אמריקה הישנה והטובה. אלו תופסים אותך מהרגע הראשון.

All Day and All Night ו- Will It Grow שהם שניים מהשירים הטובים באלבום, כובשים בפשטותם ומדברים על פועלים וחקלאים. הקצב הפנימי של האלבום נע בין שני המוטיבים האלה ומתגבש ליצירה שמציגה את המלחמה בפרספקטיבה היסטורית. המילים, סגנון הפריטה, הלחנים והנושאים, מעמידים את החיים שלנו היום על ציר זמן רחב.

עבור מי שלא הבין את המסר, מגיע השיר האחרון – This End of the Telescope – ומחבר את שני חלקי האלבום ביצירה אחת. מצד אחד, הקול של האדם הפשוט במדינה עשירה וחזקה ומצד שני רוחות רפאים, גרונות משוספים וכנופיות בכל פינה. זה שיר דילן קלאסי, אבל אולי לא הדילן שהיינו חושבים עליו אוטומטית.

Jacob Dylan – Seeing Things