פארק היורה

סמוך לשעה 23:50, אחרי חצי הופעה בערך, זה קרה. ג'יי מייסיס לקח שני צעדים אחורה והתחיל לחרוש את הגיטרה החשמלית האדומה-כהה שלו. זה התחיל כחלק מ-"Crumble", כפי שאנחנו מכירים אותו מהאלבום, אבל שתי דקות אחרי זה הוא כבר היה במקום אחר לגמרי. האצבעות שלו רצו לאורך הגיטרה במהירות, סוחטות את המיתרים ואת קיר המגברים שניצב מאחוריו. מייסיס עמד לבד, לא הביט לצדדים, לא יצר קשר עין עם דבר פרט לגיטרה שהתפתלה בין ידיו. במשך חמש או שבע דקות ואולי יותר, הוא ביצע סולו גיטרה שהזכיר לכל מי שהיה בזאפה, כיצד סולו גיטרה אימתני אמור להישמע. לא בחדר הקלטות שמשועתק לאלבום, אלא במרחק מטרים ספורים מהגיטריסט, מהכלי שבזרועותיו וממפלצת ההגברה החשמלית שלו. עוצמת הסאונד היתה כמעט בלתי נסבלת, אבל הנגינה של מייסיס כבשה את הקהל לאט, ביעילות, בעקביות, לא מפסיקה להשתנות, לא מפסיקה לגוון. התופים והדיסטורשן מותכים לכדי צליל אחד שמכה בך מהאוזניים, לאורך הגוף כולו, עד לרגליים. אפילו הילדים שרקדו קודם בקדמת הבמה תוך ניגוח אזרחים חפים מפשע, עמדו כעת יראי כבוד.

זו היתה נקודת השיא הראשונה של ההופעה. עד אותו רגע, דינואזור ג'וניור סיפקו את הסחורה, אבל לא הרבה מעבר לזה. הדינוזאורים נחשבים לאחת הלהקות שפיתחו את הגראנג' מראשיתו. שהושפעו והשפיעו על הפיקסיז, סוניק יות', נירוונה ופרל ג'אם. הלהקות האלה צמחו ושיגשגו עם פריחת מוסיקת הקולג'ים בארצות-הברית של תחילת שנות התשעים, אבל הדינוזאורים נשארו מאחור. בזמן שנירוונה, הלהקה שחיממה אותם, הפכה ללהקה החשובה בעולם, הדינוזאורים המשיכו להוציא אלבומים טובים אבל התקשו להשיג הצלחה דומה ובהמשך שקעו במריבות אישיות.

למרות זאת, הקהל (המצומצם) נשאר נאמן וכשהלהקה התאחדה והוציאה ב – 2007 את האלבום האחרון והמשובח שלהם "Beyond". הדינוזאורים ניצלו מהכחדה ושבו לשוטט בינינו, בעולם הרוק השונה כל כך של תחילת המילניום. אם האלבום משקף איזשהו שינוי עם דגש מלודי יותר בהשוואה לאלבומים הראשונים, בהופעה חוזרים הדינוזאורים למקור. הפתיחה אלימה עם הכיסוי ל – "Just Like Heaven" של הקיור, שאיכשהו מזכיר את המקור עד לשלב שבו מייסיס עובר לסאונד של מסור והגיטרות דופקות כל כך חזק, שיש תחושה שעל הבמה מנסרים מכונית מרוץ שהמנוע שלה זועק לעזרה. היו כמה רגעים כאלה במהלך המופע ואלה היו דווקא הפחות מוצלחים.

דווקא בשירים שמייסיס מצליח לשיר וחשוב מכך - כשהקול שלו מצליח לחדור את חומת מגברי הגיטרה והתופים – משהו עובד טוב יותר. זה קרה מעט מדי פעמים. ב – "Little Furry Things" ומיד אחר כך שוב ב – "Crumble", שהתפתח לסולו גיטרה מדהים. החצי השני של ההופעה היה מוצלח יותר מהראשון והשיא השני הגיע בהדרן שנפתח ב – " Severed Lips " המהיר והמרקיד, והסתיים ב - "Freak Scene" הדרמטי. אחריו הדינוזאורים ירדו מהבמה במהירות ובאדישות שאפיינו את היחס שלהם לקהל בכל מהלך ההופעה. מאחור נשארו הפריקים, חבוטי דיסטורשן אבל אופטימים: עשרים ומשהו שנים אחרי, הדינוזאורים שרדו והגראנג' איתם. עכשיו רק צריך להיפטר מהצפצופים באוזניים.