לאב ג'וי

לפני חודש מצאתי את עצמי מסתובב בחנות דיסקים ומצוטט לשיחה שהתקיימה לידי. שני האנשים מאחורי התווכחו בנוגע לחשיבות המוסיקלית של ג'וי דיויז'ן, הלהקה של איאן קרטיס ממנצ'סטר, שהפכה ברבות הימים לניו אורדר. אחד טען שלא היה מדרג את ג'וי דיויז'ן גם ברשימת 20 הלהקות הגדולות בכל הזמנים. השני היה פחות נחרץ.

זה לא מקרי שהדיון הזה התנהל דווקא השנה. שנת 2008 הביאה מחדש את סיפורה של ג'וי דיויז'ן גם לאנשים רבים שלא הכירו את הלהקה. למען הדיוק, צריך לומר שהסיפור כבר סופר בקצרה בסרט "אנשי המסיבות", אבל השנה הגיע "קונטרול" ועשה עבודה טובה ושלמה יותר. גם אנשים שלא היו מדרגים את ג'וי דויז'ן בחמישים הלהקות הטובות של כל הזמנים וגם כאלה שאינם חובבי מוסיקה, ייהנו מהסרט הזה. מעבר לצילום ולבימוי, קונטרול מצליח לשרטט באופן עדין ומרתק את דמותו השברירית של קרטיס - זמר, משורר, עובד סוציאלי וחולה אפילפסיה. תחושת המחנק שמתפתחת תוך כדי הסרט לא מרפה גם כמה ימים אחרי.

לסרט אמנם יצא פסקול רשמי עם כמה ביצועים מהסרט ושירים נוספים, אבל מי שבאמת רוצה להתחיל ולהתעמק בלהקה (ולשחזר משהו מחווית הצפייה), צריך לרכוש את האוסף הזה. במידה מסוימת הוא עדיף על שני האלבומים של הלהקה ועל שלל האוספים שניסו לסחוט את ההצלחה אחרי סופה הטראגי.

האוסף הזה הוא אוסף כפול. החלק הראשון כולל את גרסאות האולפן של הלהיטים הגדולים:" She Lost Control", "Transmission" ,"Atmosphere", "Love will tear us apart" - בכולם ובשירים האחרים ג'וי דיויז'ן נשמעים כמו מכונה משומנת, קרה, אכזרית, פיוטית, מדויקת. ההפקה של המפיק המצוין מייקל האנט מצליחה לתת ביטוי לכל אחד מהמרכיבים החיוניים ולהעניק להם את הסאונד הייחודי שלהם, כשמעל מרחף קולו הערפדי, העמוק של קרטיס. אבל למרות כל תחבולות האולפן, ג'וי דיוי'ז'ן הציעה חוויה מיוחדת בעיקר בהופעות חיות.

הדיסק השני כולל חלק גדול מהלהיטים מתוך ההקלטות בתוכניתו של ג'ון פיל. התוצאה מהנה אף יותר מהקלטות האולפן. קרטיס תמיד בשליטה, אבל מושפע מהעוצמה של המוסיקה שחבורת הנגנים מאחוריו מייצרת בכוח, בהתלהבות. הביצועים בהופעה משוחררים יותר ויש בהם משהו קליל יותר. בנוסף יש כאן שתי הקלטות מאחת ההופעות הטלוויזיוניות הראשונות של הלהקה בתוכניתו של טוני ווילסון (הופעה שמשוחזרת בדיוק מדהים בקונטרול) ואחריהן קטע מראיון של ג'ון פיל עם הלהקה. זהו כנראה החלק המאכזב ביותר בדיסק הזה, שבו ג'וי דויז'ין לא מצליחים להתרומם מעבר לקלישאות הרוק הרגילות שלרוב שומעים בראיונות מסוג זה.

בסופו של דבר, האוסף החדש לא מצליח לספק אף הפתעה למעריצים הוותיקים של הלהקה, אבל לכל מי שרוצה לקנות דיסק אחד שיסכם את החוויה של ג'וי דיויז'ן (עם או בלי קשר לקונטרול) – זה הדיסק.

Joy Division - The Best Of