השמש העולה

עונת הרחצה נפתחה לפני שבועיים, מה שאומר שאין טעם לנסות להמשיך ולהדחיק - הקיץ עוד שנייה כאן. הטמפרטורות יעלו, יח"צנים ינסו לשכנע אותנו שמסיבות חוף זה ה-דבר, הכנרת תידרס על ידי מעריצי כוכב נולד ובתי הקולנוע ייכבשו על-ידי סרטים מטומטמים.

בניגוד לסרטים, הקיץ בדרך כלל עושה דברים טובים למוסיקה. הוא מאפשר לצאת מהבית, לרקוד, לשתות, להזיע, לחגוג. את המנה הראשונה לתפריט המוסיקלי שילווה אותנו בקיץ הקרוב היה אפשר לשמוע בשבועות האחרונים בכל תחנת רדיו. קטע היפ-הופ, גרובי, עם חיזוקים אלקטרוניים וסאונד שמריח ממסיבת חוף. זו אסטל, שיחד עם קניה ווסט שרה את "American Boy", להיט שנכנס לראש מהשמיעה הראשונה ורק הולך ומתגבר בהאזנות הבאות. אחרי שההתלהבות שוככת, אפשר להתחיל לחשוב שאולי הקטע הזה הוא מזימה עסקית שנועדה להכניס את אסטל, ראפרית בריטית מלונדון, לכל בית אמריקאי ולאפשר לקניה ווסט לכבוש סוף סוף את את השוק האירופי. אבל ההאזנה לאלבום מסלקת כל מחשבות זרות. גם אם הקונספירציה העסקית נכונה, זה לא ממש משנה. ב - "Shine" יש כל כך הרבה להיטים פוטנציאלים, שאף אומה דוברת אנגלית, מרוכזת בעצמה ככל שתהיה, לא תוכל להתעלם ממנו.

זה האלבום השני של אסטל. הראשון יצא לפני שלוש וחצי שנים והותיר אחריו להיט אחד – "1980", שקרוי על שם שנת הלידה של הזמרת. היא מתארת בו בהצלחה את ההתבגרות בלונדון בבית עם 9 ילדים, כש"שושלת" שודרה בטלוויזיה, אחיה גילה את ה- LA Gear ואסטל הצעירה התחילה לכתוב שירים וחשבה שהיא בדרך להיות הנסיכה המדליקה מבל אייר. האלבום זכה להצלחה מוגבלת אצל הקהל, אבל סחף רבים מחבריה העתידיים של אסטל, כמו הזמר ג'ון לג'נד והמפיק מארק רונסון. עם כאלה חברים, הדרך לאלבום הבא, שהוקלט והופק בסטודיו של לג'נד בניו-יורק, היתה קצרה ומבטיחה.

התוצאה היא אלבום שפותח בספרינט ולא מאט לאורך תשעה שירים. אסטל, חמושה במבטא בריטי רענן ומילים שנונות, מזגזגת בין סגנונות, אורחים ומחוות מוסיקליות מגורג' מייקל, בוב מרלי, סיימון וגרפונקל, בארי וויט ועד הודעה חדשה. אבל בניגוד למחוות המוסיקליות של אומני היפ-הופ בלתי מרוסנים, השילובים של אסטל לא מעיקים ולא מרגישים כמו תוצאה של מחסור בהשראה או כישרון. לרוב, מדובר ביציאות מוצלחות כמו שילוב של אלמנטים מ"Faith" החביב של ג'ורג' מייקל או "So Much Things to Say" של מארלי, שלורין היל עשתה לו ביצוע אקוסטי מרגש לפני שאיבדה את קולה באופן סופי.

אגב, הדיסק הזה בהחלט מצליח להפיג את הגעגועים להיל. אסטל, ממש כמוה, מפגינה יכולת מרשימה בכל סגנון מוסיקלי שהיא נוגעת בו, וההפקה המוצלחת שלה הופכת אותם ללהיטים פוטנציאלים בזה אחר זה. החל משיתוף הפעולה עם קניה ווסט ולאחר מכן המקצב הקאריבי עם וויקליף ז'אן ב – "So much out the way", הפקת הסבנטיז המשודרגת עם cee-lo ב - ”pretty Please (love me)” וקטע רגאיי קלאסי ב - ”Come Over” . לקראת סוף האלבום הקצב יורד, אסטל עושה קצת יותר סול ואר נ' בי ומסמנת וי ענק על עוד שני סגנונות.

אבל לבחירה להיות זיקית שמחליפה צבעים ומקצבים בכל שיר יש גם מחיר. הרצון לגעת בכל הסגנונות, לרצות את כולם, גורמת גם לפיזור מסוים והאופי של אסטל הולך לאיבוד. ברור שמדובר בזמרת עם קול מצוין וכישורים מעולים לבחור את האנשים שיעבדו איתה. עבור אלבום ראשון ומוצלח זה בהחלט מספיק, אבל עבור קריירה ארוכה ומוצלחת היא תצטרך יותר מזה.

"Estelle – "Shine