אל-סם

סופרגראס היו שם כשאואזיס הפכו ללהקה הכי גדולה בעולם, כשאואזיס רבו עם בלר, כשאואזיס רבו בינם לבין עצמם, כשסוויד הפכה ללהקה המבריקה בבריטניה, כשפאלפ הוציאו אלבום מופת אחרי אלבום מופת, כשטוני בלייר נבחר – כשהבריטפופ היה בשיאו.

סופרגראס היו שם והוציאו אלבום מעולה שזכה לתשבוחות (שזה כלום בהשוואה לכך שקראו על שמם תוכנית בגלגל"צ). מאז הכל השתנה, אואזיס הפכה לאבק של הלהקה שהייתה, בלר התפרקו, חזרו, התפרקו ותיכף שוב ישובו. פאלפ התפרקו, סוויד התפרקו, הוורב התפרקו וחזרו, הרוק הבריטי שקע ושוב התעורר. מי היה יכול להאמין שמכל הלהקות האלה רק סופרגראס הקופיפים יחזיקו מעמד עד היום. נכון, "להחזיק מעמד" זו לאו דווקא מחמאה. אפשר לומר שככל שסופר גראס מחזיקה מעמד יותר זמן, היא הופכת פחות טובה. זה לא שהגיטרות, הסגנון המחוספס, ההרמוניות או הקצב המהיר נעלמו. הם נשארו בדיוק אותו הדבר. ופה מתחילה הבעיה של האלבום החדש של סופרגראס.

סופרגראס לא מציעים ב- "Diamond Hoo Ha" שום חידוש. זה לא אלבום גרוע - הוא מוצלח יותר מהאלבום המנומנם והקודר הקודם, אבל בסופו של דבר הוא מצליח להוציא תגובה מנוגדת: מצד אחד התענגות על המוסיקה החביבה ומצד שני פיהוקון. מי שאוהב את סופרגראס עשוי לאהוב את הדיסק הזה, אבל ברגע של חוסר ריכוז הוא לא יוכל להגיד בדיוק לאיזה דיסק שלהם הוא מקשיב.

הבעיה מחריפה כשסופרגראס מחליטים לחדש. ב-"Rough Knuckles" מופיע סינתיסייזר פסיכדלי שצובע את השיר בצבעים אחרים, אבל סופרגראס לא מצליחים להוציא ממנו מספיק. במקום, מתחזקת תחושה שהם תקועים באיזו קונספצית רוק בסיסית, או שהם פשוט תקועים אי-שם באמצע התשעים. כנראה ששניהם.

סופרגראס נתנו השראה לחלק מהלהקות הגדולות היום בבריטניה, כמו הקייזר צ'יפס ובעיקר הארקטיק מאנקיז. אז מה הופך את ההאזנה לאלבום השני של הארקרטיק להרבה יותר מהנה מזו של האב-טיפוס? לא ברור. סופרגראס לא הצליחו לשכלל את הנוסחה. התרומה המקורית שלהם לעולם המוסיקה הסתכמה בשני אלבומים, שהיו בעיקר חלק מאווירה מוסיקלית כוללת. ולמרות שהאווירה השתנתה, בריטניה השתנתה - סופרגראס נשארו אותו הדבר.

Supergrass - Diamond Hoo Ha