חזרה האמונה

התגובה הראשונה ש- Accelerate, האלבום החדש של R.E.M, סחט ממני היתה תנועה מהירה לעבר כפתור הווליום. השניות הראשונות של הדיסק לא מותירות מקום לספק – R.E.M חזרו, אבל הם לא נשמעים כמו הלהקה שזכרתי. חוץ מהקול הייחודי של מייקל סטייפ, דבר לא נשמע מוכר בלהקה שמנגנת כעת מהר, חזק, רועש, אפילו אגרסיבי. בשתי ההאזנות הראשונות זה היה מוזר לגלות שהלהקה שעשתה קריירה בעשור הקודם משירי מיינסטרים שקטים, מעבירה דיסק שלם בלי אף שיר באמת שקט. אבל אחרי שמתגברים על השוק הראשוני (אין מילה אחרת לתאר זאת), ההאזנה לאלבום הזה הופכת לקלה יותר ומהנה.

מייקל סטייפ קרא לאלבום הזה Accelerate, כשם המאפיין בעיניו את המאה ה-21 - מאה שבה הדברים זזים מהר ויוצאים מהר מדי משליטה. ההגדרה למאה ה-21 די מדויקת, אבל יותר מהכל Accelerate מעביר באופן מושלם את התהליך שעבר על R.E.M בעת הקלטת האלבום הזה. האלבום הוקלט בדאבלין, בין חמש הופעות בעיר, ששימשו מעין "חזרות חיות" לשירי האלבום. מהבחינה הזו, האלבום הזה מרשים מאוד. הוא נשמע לחלוטין כמו הופעה, וכמו שהופעה צריכה להיות: השירים מלאי אנרגיות וכוח והלהקה לא חוששת לעטוף את המלודיות הבסיסיות בדיסטורשן, עד שבתחילה זה כל מה ששומעים.

הסיפור, לכאורה, ברור ומובן. אחרי 25 שנים והשיא של שנות התשעים, R.E.M הרגישה כמו להקה שמחפשת את דרכה. החיפוש ייצר את אחד האלבומים הכי יפים של הלקה (UP) וגם את אחד הכי מיותרים (Around the Sun, האלבום הלפני אחרון). לקראת האלבום החדש, הלהקה אימצה את ההמלצה של דה אדג' מ-U2 והחלה לעבוד עם המפיק ג'קנייף לי, שהפיק את האלבום האחרון של U2. השינוי ברור מהרגע הראשון, בניגוד ללקוחות הקודמים של לי, R.E.M לא נשמעת כמו להקה שהולכת לאיבוד באולפן ומקליטה אלבומים רק מכוח הכסף והביקוש, אלא כלהקה שבעיקר נהנית לעשות מוסיקה.

ההתחלה, כאמור, מאיימת. אם צולחים את שני השירים הראשונים, מגיעים ל-Supernatural Superserious, הדבר הכי קרוב ללהיט באלבום החדש. אחריו מגיע hollow man, השיר הכי שקט באלבום ואחד המוצלחים בו. מבין הרועשים – Horse to the Water הוא תמצית ההישג של R.E.M באלבום הזה. שיר קצר, מהיר, רועש, זועם, אבל כזה שיודע להאיץ ולהאיט בדיוק במקומות הנכונים. אחרי שמפסיקים להזיז את הראש קדימה ואחורה, מחלחלת ההכרה גם למוח - R.E.M נשמעת סוף סוף כמו להקת רוק אמיתית. בין לבין, מצליחים לקלוט את המילים, שכמו הגיטרות, מכסחות. או כמו שמייקל סטייפ הגדיר זאת באחד הראיונות שנתן לאחרונה: "אני לא מתכוון לכתוב שירים פוליטיים, אני פשוט מקשיב למצפון שלי. ארצות הברית של היום היא בושה".

הקו הפוליטי המודגש, הוא עוד סימן לחזרה של R.E.M לסגנון של האלבומים הראשונים שלה, מתחילת השמונים. האלבום מגיש הרבה יותר גיטרות, הרבה יותר רעש, הרבה פחות קולות רקע ופחות דגש על מלודיות בשילוב עם הפקה בסיסית. התוצאה היא אלבום הרבה יותר מחוספס, בלי אף שיר שיכול לחרוך את הרדיו. סביר להניח שהוא לא ייזכר כאחד האלבומים הגדולים של R.E.M מבחינה מוסיקלית. אבל החשיבות שלו היא בכך שבזכותו R.E.M היא שוב להקה רלוונטית. כזו שמעניין לראות אותה מופיעה, כזו שממשיכה לייצר אלבומים מפתיעים ושונים גם בפעם ה-14.