ניו אריקה

נתחיל מהשורה התחתונה, כי אין טעם ללכת סחור סחור אחרי האזנה אחת לאלבום החדש של אריקה באדו: זה יהיה, קרוב לוודאי, אחד האלבומים הכי טובים של 2008. המסקנה הזו ברורה, למרות שאנחנו רק בחודש מרץ ומרבית השנה עוד לפנינו. כמו שברור לחלוטין שלא יהיה עוד גשם השנה למרות שהחזאים ממשיכים להגיד שאנחנו בעצם עדיין באביב, אין ספק שלמרות שעוד ייצאו מאות תקליטים השנה - הם לא יצליחו לדחוק את המקום של באדו מהפסגה.

בסרטון שעלה ליו טיוב לקראת האלבום האחרון שלה, באדו מכנה את עצמה "אישה אנלוגית בעולם דיגיטלי". זו הגדרה מעניינת, לא מאוד מקורית, אבל מגדירה באופן מושלם את הייחודיות של באדו ושל "New Amerykah - Part One (4th World War)". להלן ההסבר:

חדיש חדש ומחודש

אישה - באדו הגיחה לעולם המוסיקה לפני 11 שנה עם אלבום מצוין, שהפך אותה באופן כמעט אוטומטי לאחת הנשים הבולטות בהיסטוריה של המוסיקה השחורה. על כמה נשים אפשר לומר שהמציאו זרם מוסיקלי חדש (ניו-סול)? חוץ מזה, כמה נשים אפשר להשוות לבילי הולדיי מבלי חשש? ולמרות שלשני אלה - השוואות לאומנים גדולים וכל זרם מוסיקלי שמתחיל במילה "ניו" - יש פוטנציאל להיות בעייתיים ומסולפים, במקרה של באדו הם נראים סבירים לחלוטין. באדו לא חשבה כך. היא נלחצה, סבלה ממשבר אומנותי שנמשך כמה שנים ובסופו החל תהליך שהאלבום הזה הוא תחילתו (על ההמשך - בהמשך).

אנלוגית - לא מעט אומנים שחורים שואבים את ההשראה שלהם מהמוסיקה שקדמה להם. באלבום הזה יש לעיתים תחושה שבאדו הולכת רחוק יותר - היא הייתה מעדיפה לחיות אי-שם בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. זה בא לידי ביטוי במילים כמו ב – "Soldier" (שתנועת הפנתרים השחורים היו יכולים לאמץ בקלות) ובסאונד נוטף הסול. בניגוד לאיימי ווינהאוס, שהצליחה לשחזר בצורה מרשימה את הסאונד ההוא, באדו שיחזרה אותו ואז עידכנה אותו. האלבום נפתח במה שנשמע כמעין סימפול של טלוויזיה אמריקאית משנות השבעים, שמתפתח להפקת פאנק עם הסאונד של אותם שנים. התחושה הקלילה שהשיר מייצר, נמחקת מיד בקטע הבא – "The Healer" - אחד השירים הכי מהפנטים מההופעה שבאדו נתנה כאן בפברואר האחרון. ההפקה של השיר הזה באולפן אפילו מוצלחת יותר.

בעולם - נראה שבאלבום הזה לבאדו מאוד חשוב לדבר על הגלובוס. העולם שלה מתמצה ב – "Me", שבו היא מספרת על ילדיה, על הרגליים שמשמינות אחרי גיל 36 ועל ניסיונותיה להפסיק את תחביבה "לעשן עצים" (סמים הם מוטיב חוזר באלבום). אבל העולם של אריקה הוא גם העולם שהיא מוחה נגדו. עולם שיש בו יותר מדי מנהיגים שצריך לציית להם (באדו מבהירה שהיא מצדיעה ללואיס פרחאן, מנהיג אומת האיסלאם), עולם של שנאה, תאוות בצע ופוליטיקאים מושחתים.

אין כאן שירים גרועים. לכל אחד יש סאונד משלו, כולם מדגישים את הקול המיוחד של באדו וכולם מעוררים התפעלות להפקה המגוונת והיצירתית, שמצליחה לשלב היפ-הופ, סול, פאנק ואר אנ' בי בצורה מושלמת. הפקה שמקפצת בין 2008 לסבנטיז תוך שניות ומצליחה לשמור על סאונד אמין ומרתק.

דיגיטלי - האלבום של באדו לא היה יכול להיווצר לפני העידן הדיגיטלי. לא רק בגלל שהוא מלא סימפולים, שכבות של סאונד ועבודת האולפן שמייצגת את שיא היכולת לשייף קולות וכלי נגינה. הסיבה שהאלבום הזה מייצג באופן משכנע את העידן הדיגיטלי, הוא העומס שהוא מצליח לייצר. הקשבה אליו היא כמו שחייה במרק סמיך, או שוטטות בערפל כבד. החוויה דומה למתקפה שכולנו חווים מדי יום מכיוון הטלוויזיה, המחשב, שלטי חוצות, ספינים של פוליטיקאים ופרסומות מטרידות ברדיו. זו הניו-אמריקה שבאדו שרה עליה, ועטיפת האלבום מצליחה להעביר זאת באופן מוצלח.

האלבום הזה הוא הראשון מבין שניים שבאדו מתכננת. השני, "New Amerykah - Part Two", אמור לצאת ביולי. צריך לקוות שהוא לא ייפול מהסטנדרטים הגבוהים שהציב לו הראשון. לפניו אמור לצאת פרויקט רטרו מסקרן של באדו שייקרא "Lowdown Loretta Brown". במקביל, באדו מתכננת לפתוח מגזין לייף סטייל שהעותק הראשון שלו ייצא בסמוך לחלק השני האלבום - בקיץ. נראה שבאדו, הנערה האנלוגית, מצליחה להסתגל אט אט לעידן הדיגיטלי. אבל אם זה אומר שהיא תמשיך לנפק מוסיקה כמו באלבום האחרון שלה - יש סיכוי שהעולם הדיגיטלי שלנו יהפוך הרבה יותר נסבל.