התחממות גלובלית

לפני 5 שנים צרבתי לעצמי דיסק שהקו המנחה לבחירת השירים בו היו זמרות שהייתי רוצה להתחתן איתן. 17 אומניות מוכשרות שמעולם לא פגשתי נכנסו לרשימה המכובדת של הנשים שהייתי רוצה להתעורר איתן בלילה שאחרי ההופעה במדיסון סקוור גארדן או סתם מועדון בלונדון. שריל קרואו התברגה לדיסק הזה בשיר 11 (מיד אחרי לורין היל ומיד לפני ניקו מהוולט אנדרגראוד).

זה היה כמה שנים טובות אחרי האלבום השני והמצוין של קרואו, שבו היא נשמעה כמו הזמרת האמריקנית הכי אמריקנית ששמעתי, במובן הטוב של המילה. אחרי שהיה ניתן לטעות שהאישה שהביאה לכם את All I Wanna Do תיכנס למירוץ של הקלטת להיטים קליטים, קרואו הבריקה עם אלבום עם מילים מורכבות ושילוב מרתק של בלוז, רוק וקאנטרי שנשמע אותנטי ומחדש באותו הזמן. האלבום הזה היה אחד הטובים, בשורה ארוכה של אלבומים מצוינים שקרואו שיחררה מאז והפכו אותה בעיני לאחת האומניות הכי מרשימות ומעניינות ב-15 השנים האחרונות.

בינתיים קרואו התבגרה, נלחמה בסרטן, ניצחה, אימצה ילד, וכעת היא עסוקה בלהלחם במלחמה בעיראק ובהתחממות הגלובאלית. קרואו טוטלית לחלוטין במלחמות שלה. בשבוע שעבר היא הציעה במסיבת עיתונאים שכל אדם ישתמש רק בריבוע אחד של נייר טואלט אחרי שיסיים את ענייניו בבית השימוש. המטרה, כמובן, היא לצמצם את הררי האשפה שאנו מייצרים בכל רגע.

ההצעה הישירה הזו מלמדת לא מעט על המוטיביציה שמניעה את קרואו. המוטיבציה הזו משתקפת לחלוטין באלבום החדש שלה - Detours. האלבום מגיע (כמובן) באריזת קרטון נטולת פלסטיק, עם חוברת מילים ברורה וקריאה. אחרי האזנה אחת, נראה שאם קרואו רוצה שנבין בדיוק על מה היא שרה, החוברת הזו צריכה להכיל גם גזרי כותרות עיתונים מהשנים האחרונות. מצד שני, בחלק מהמקרים המילים כל כך ישירות שאין בכלל ספק אילו אירועים עומדים מאחוריהן.

ההאזנה מעניקה מיד את התחושה שקרואו כתבה חלק גדול מהאלבום הזה אחרי קריאה מייאשת של החדשות: פיגועי 11 בסטפמבר, המלחמה בעיראק, התחממות גלובלית, הצפות בניו אורלינס, טכנולוגיות חדשות לייצור דלק וגם הדיווחים האחרונים על בריטני, פריס ולינדזי לוהאן. התחושה היא שלקרואו יש מה לומר והיא לא חוששת לשיר את זה באופן הישיר ביותר. לעתים זה מרגיש מעט ישיר מדי ולא מתוחכם, אבל רוב הזמן האלבום הזה מצליח לרתק עם שירים אינטליגנטים והפקה מעולה.

קרואו פותחת בשיר עם סאונד מינמליסטי על משפחה אמריקנית טיפוסית אחרי ה-11 בספטמבר: האמא מבשלת, האבא תולה תמונות, הילדה מוכרת ביטוח באמצעות הטלפון והאח הלום קרב (God Bless This Mess). לאחר מכן היא פונה לטפל במחסור המתקרב בנפט. במקצב רוק בסיסי ודימויים מרתקים היא שרה את הפזמון - Gasoline Will Be Free - באותה התלהבות שהיא שרה את All I wanna do is have some fun לפני 15 שנה. אפילו הסאונד של השיר החדש מזכיר את הלהיט ההוא, אבל זה לא מפתיע כי קרואו חזרה לעבוד עם אותו מפיק משני אלבומיה הראשונים - ביל בורטל. שיתוף הפעולה הזה יצר לאלבום החדש שורה של שירים מגוונים, עם שורשים הנטועים עמוק ברוק, בלוז וקאנטרי - כל הסגנונות שקרואו מצטיינת בהם.

גם השירים הפחות טובים של האלבום הזה מופקים היטב, אבל לעתים המילים והפזמון כה מביכים ומעצבנים שקשה להאזין להם. כך לדוגמה, Out of Our Heads המושפע מנאום של הדלאי למה, מזכיר אתGive a Peace a Chance של ג'ון לנון בתחושה המעיקה שהוא מצליח ליצור תוך שניות בודדות. קרואו גם נופלת לקלישאות ב- Peace Upon Us, המשלב באופן מקסים רוק עם השפעות של מוסיקה ערבית. אבל גם פה קרואו לא מתאפקת ומשלבת גם פזמון בערבית, מה שהופך את כל העסק לגימיק לא מתוחכם.

אבל אחרי ששורדים את שני השירים האלה, קרואו כמעט לא נופלת. השירים הופכים למעודנים יותר וקרואו גם מרשה לעצמה להיות יותר אישית ולשיר על בנה וויאט, ועל מערכות היחסים הכושלות בחייה. אחרי השירים הפוליטיים שיוצרים ריחוק מסוים, החלק האישי של הדיסק מאפשר להתקרב לקרואו ולהכיר את האישה מאחורי האקטיביסטית החברתית. אישה שהיא מעל לכל – אחת היוצרות המוכשרות ומעניינות כיום בעולם.