להתבגר ולהתגבר

בטקס הגראמי של 2006 מרי ג'יי בלייג' היתה אחד הדברים הכי חמים שהסתובבו על הבמה. אלבומה "Breakthrough", קיבל שבע מועמדויות, זכה בשלושה גראמי ומכר 10 מיליון עותקים ברחבי העולם. בנוסף, מישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב לצוות אותה ליו-2 ולסחוט מלימון ההצלחה של בלייג' ושל "One" האלמותי עוד כמה טיפות. זה היה ביצוע נורא. לכאורה זה היה דואט, שמעצם הגדרתו הוא ביצוע של שני אנשים. אבל רק לכאורה. בהופעה הזו בגראמי היה נראה שאין שום קשר בין בונו לבלייג'. בעוד בלייג' התפוצצה על הבמה כמו אשה המנסה להצית תשוקה בכל העולם באמצעות מיתרי הקול שלה, בונו נראה כמו איזה אירי חיוור שמעולם לא פגש אדם שחור, ולא מצליח להבין למה האישה הזו צורחת לידו, עד שהוא נסוג אחורה בחשש לעמוד קצת ליד The Edge. אבל אין טעם לרדת על בונו, זה לא העניין ובימים אלה זה הפך נדוש יותר מלרדת על שלמה ארצי.

בלייג' לעומת זאת שיחקה אותה לגמרי והדואט הזה היה רק הוכחה נוספת להיותה זמרת ענקית. בשנתיים האחרונות היא ניסתה להבין מה לעשות עם ההצלחה של האלבום האחרון ולבסוף הגיעה למסקנה שאלבום נוסף יהיה רעיון טוב. האלבום החדש בעל השם המוצלח "Growing Pains", מבהיר לכל מי שנתקל בו שזה עשוי להיות אלבום אישי, חושפני ומלא נשמה. החדשות הטובות הן שהציפיות מתממשות, החדשות הרעות הן שהחיים של בלייג' כנראה לא מספיק מרתקים כדי להחזיק אלבום של 16 שירים.

ההתחלה מבטיחה: קצבית, מופקת היטב, בלייג' נשמעת מצוין, החיבור בין השירים מרתק. זה מתחיל עם "Work That" ונמשך עם "Grown Woman", השיר הטוב ביותר באלבום לטעמי. בלייג' סוחפת, מגניבה, סקסית, מלאת בטחון - כל מה שצריך כדי להתאהב באשה מבוגרת. ברקע יש סימפול של מקצב שחור ישן ובסיסי ואז מגיע לודקריס ומודה בכל ההאשמות מהרגע הראשון - הוא מאוהב באישה מבוגרת - "Mommy style". בלייג' עוד מפלרטטת אתו ועד הסוף זה רק הולך ומשתפר. אחרי הממתק הזה מגיע "Just Fine", שהוא שיר פיק-אפ בארים חביב, או לחילופין שיר מוצלח לפרסומת לאייפוד. לא הייתי מתעכב עליו, אלא שאחריו מתחיל אלבום אחר.

בואו נדבר על רגשות

באלבום שמתחיל כאן בלייג' היא לא עוד האשה המגניבה מלפני כמה שירים אלא אשה אחרת, המתעסקת רוב הזמן באיך שהיא מרגישה. התחושות האלה הן בדרך כלל תוצאה ישירה של הדרך בה הגבר שלה מתייחס אליה.

בהתחלה היא מתחננת אליו שייתן לה תחושה שהיא אשה. בסדר, לגיטימי. אחרי זה הם רבים ומרי חוזרת על ארבע ומתחננת שהריב הזה לא ישמיד את יחסיהם. אוקיי, נגיד. אחרי זה, MJB נפגעת (שוב). הגבר שלה לא מפגין אהבה וזה נורא כואב לה, אבל היא הבטיחה לעצמה לא להפגע שוב. האמת היא ש"Hurt Again" הוא שיר לא רע ויכול להיות שזו תחושה שהרבה נשים יתחברו אליה אבל רצף השירים השקטים נותן תחושה שבלייג' ויתרה על היכולת להיות מוסיקאית מגוונת, לטובת האפשרות פשוט לספר למאזינים שלה מה היא מרגישה. זה מרגיש כן, אבל זה גם מעט משעמם. מהנקודה הזו האלבום מתפזר לכל מיני כיוונים אבל מתקשה לפגוע. הוא לא מרקיד כשהוא מנסה, הוא לא מביא משהו חדש מבלייג' והשירים חסרי התפתחות.

רק עוד שיר אחד ראוי לאזכור. "Roses" (שנכתב על ידי החבר'ה שכתבו לריהאנה את אמברלה) הוא למעשה סוג של אלתור באולפן והוא מגלה שבלייג' היא הרבה יותר מבחורה חסרת עמוד שדרה. פתאום היא מלאת עצבים, ציניות, חוצפה, ישירות. כשהיא מוציאה את זה החוצה בשירה, בדיבור, בחיקויים, בציחקוקים - התחושה היא שבלייג' צריכה להפסיק לפחד לגדול ולהוציא מעצמה יותר. גם הגבר שלה וגם אנחנו נאהב אותה יותר.