בית"ר קינגסטון

בשיא הערב "Abyssinians" שרים את "Satta Massa Gana" וכל הקהל זז איתם. את הבארבי מציף אור צהוב-ירוק ובשורות הקדמיות מישהו מנופף בתורן שעליו דגלי רגאיי צהובים, ירוקים, אדומים. על הבמה שלושה זמרים בני 60 - שניים בגלימות והשלישי בחליפה, נראה כמו מרווין גיי, אבל מבוגר. הם שרים שיר געגועים ליבשת אפריקה וכל הקהל שר איתם באמהרית: "אמרו תודה ושבחו". וכן, באמהרית זה נשמע טוב יותר ומשכנע. לשנייה קצרה, מאוד קצרה, הקהל נראה כמו ההפך הגמור מהקהל שמצטופף במגרשי הספורט שלנו. גם פה המעריצים יודעים את כל המילים, אבל הערב המשמעות הפוכה. הערב אנחנו במשחק חוץ של בית"ר קינגסטון.

פרי גיים

את הציפיות לקראת ההופעה הזו היה אפשר לחוש בכל מיני פינות במדורי המוסיקה ובאתרי הרגאיי באינטרנט. קודם כל, "Abyssinians" הם שלישיית רגאיי קלאסי. לפני 39 שנים הם כתבו כמעט במקרה שיר אחד - "Satta Massa Gana", שיר איטי ואפל יותר ממה שהיה נהוג עד אותה תקופה בסצינת הרגאיי הקופצנית והשמחה.

זה עבד, הם שינו את הרגאיי והוא הפך בהדרגה למה שרובנו מכירים היום. ביחד איתם הגיע "Black Uhuru", אחד מהרכבי הרגאיי הכי מצליחים ומוכרים בעולם. בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הם נחשבו לענקים. הם ניגנו רגאיי בסיסי ואיטי עם אלמנטים של סינתסייזרים וגיטרות חשמליות (בכל זאת, אייטיז) והופיעו בכל העולם.

אל תראו אותי ככה. אני הדיוט בכל הנוגע לרגאיי אבל כמות סימני הקריאה בידיעות המקדימות על המופע סיקרנו אותי. הרגאיי התערבב בשנים האחרונות בכל כך הרבה סגנונות, אבל הבסיס, את הגרוב תמיד אפשר להרגיש: קצב בסיסי שיכול להזיז כל אחד. גם הדיוטות. אז הלכתי.

מהלך המשחק

את הערב פתח איש שיכול להיחשב כלהקת החימום, המאבטח, איש הסאונד והמעודדת הצמודה של שתי הלקות – והכל באדם אחד. זה התחיל בכמה דקות של סאונד צ'ק מייגע (שלא ממש סייע לחסל את בעיות הסאונד שליוו את הנגנים והקהל לכל אורך הערב) ואז ה-"Abyssinians" עלו.
ההתחלה היתה מעט איטית אבל לאט לאט שלושת הזמרים המופלאים האלה ("לונדון וקירשנבאום של הרגאיי", מישהו זרק לי באוזן) זה התחיל להיות מעניין.

אם האלמנט הכי בולט ברגאיי הוא הבס (לעיתים בולט מדי), בהופעה הזו היה נדמה לי שהוא חזר למקומו הטבעי. הבס היה שם אבל הקצב והאופי עלו בעיקר מהקולות וההרמוניות. זה רגאיי הרבה יותר עדין ממה שאני מכיר. לרגעים היה נדמה לי שאם היו מוותרים על הבס בכלל ומגבירים קצת את הגיטרות – זו היתה יכולה להיות להקת מוטאון לכל דבר. גם אם לא בכל השירים התיאום בין שלושת הזמרים מושלם, בקטעים שבהם זה כן עובד, קל להבין למה רגאיי זו מוסיקה כל כך סוחפת – ישר מהלב, בלי להתאמץ. איזון מושלם בין מלודיה לקצב.

כשעה ורבע נמשכה ההופעה הזו ומבחינתי לפחות, הערב היה יכול גם להיגמר שם – במנה מזוקקת של רגאיי אותנטי, בלי תוספות מיותרות. ואז עלו הזמרים של "Black Uhuru". ההתחלה היתה דרמטית. חברי הלהקה מקבלים את פני השלישייה בהקדמה דרמטית שהזכירה לי לרגע את הנעימה הקלאסית של רוקי. הקהל מתעורר מחדש ונדמה ששיא הערב עוד לפנינו. הצליל של "Black Uhuru" אפל יותר. הבסים הרבה יותר נוכחים, שילוב הקולות פחות מובלט והתפקיד של התופים, הסינתסייזר והגיטרה החשמלית קריטי. השירים מעובדים אחרת, עם יותר אפקטים וכל כמה שירים גיטרה חשמלית שמנסרת בסולו.

בהתחלה זה מרשים. התופים והגיטרה נותנים למוסיקה ולזמרים כוח נוסף והאנשים מסביבי לא מפסיקים לזוז. במשך כמה שרים ממש כיף לרקוד ככה, אבל בהמשך התחושות משתנות. המקצבים דומים מדי, העיבודים לא משתנים (שוב ושוב סולו גיטרה) וההופעה, שכבר נמשכת שעתיים מאבדת תאוצה. בשיר האחרון, "Guess Who Is Coming To Dinner", הקהל שוב מתעורר ושר עם הלהקה את כל המילים. מייקל רוז, הסולן העיקרי, מפעיל את הבארבי ואנשים שואגים מסביבי עד לסוף.

שלב הסיכומים

למרות הדקות המיותרות בחלק האחרון, אני העדפתי להתעמק בחוויה המופלאה של המחצית הראשונה של ההופעה, המאפשרת להקשיב אחורה בזמן ולהבין איך הרגאיי התחיל. פשוט יותר ומדויק יותר. בעיקר היתה שם נשמה, וכולנו אוהבים שחקני נשמה, לא?

"Abyssinians" ו-"Black Uhuru", הופעה נוספת הערב במועדון הבארבי בתל אביב