תיבת פנדורה
עמיחי שלו יצא לחפש את זהותו המוסיקלית באתר פנדורה. זה נגמר בבחילה
רבים מתייחסים אל פנדורה, שירות מוסיקה מקוון, כאל חווית הגלישה האולטימטיבית. לכאורה, מדובר בחוויה מוסיקלית בלבד, אבל מתחת לפני השטח מסתתר העתיד של הרשת. כזו צפויה להיות האינטרנט בעידן של Web 3.0 - מקום בו יישומים ירכיבו את הטעם שלכם באופן עצמאי, על פי אלגוריתמים ובסיסי נתונים מלאי חישובים מסתוריים שלעולם לא יהיו נהירים למוחנו הדייסתי. פנדורה היא נדבך חשוב באבולוציה הזו.
מדובר בשירות מרשים: רדיו אינטרנט שמרכיב רשימות השמעה כאוות אוזנו של הגולש. אתה בוחר אמן או שיר מועדפים, ועל פי הבחירה שלך, פנדורה טווה עבורך שירים ו/או אמנים דומים, בהתבסס על משתנים שהיא הגדירה. וזה לא נגמר כאן: במהלך כל מסעך המוסיקלי אתה משתף פעולה כדי לטייב את התחנה שלך: אתה מסמן שירים חביבים עליך לצד שירים שאתה לא ממש אוהב, ומכניס הכל לכיס הנתונים הפרטי שלך בקנגורו הפנדורי.
זה נשמע כמו פתרון כמעט הרמטי, אבל המציאות מתבררת כקצת יותר מורכבת. ברגע שבחרת שיר או אמן, פנדורה משמיעה לך שירים שקוטלגו אצלה בהתאם למה שהיא קוראת "סינקופה רתמית" (קצב הטעמה של פעימה שאינה אמורה להיות מוטעמת), "טונאליות" (היררכיה צלילית) ועוד הגדרות שאינן נהירות למשתמש הממוצע. אבל בפועל נוצר קבעון: פנדורה תדחוף לך את הדברים שאהבת עד שתצרח.
זהות בדויה
בשביל להמחיש מה לא עובד בסידור המלאכותי הזה, נשתמש בדוגמה: אנונימוס פלטפוס הוא חובב שירים פסיכדליים שקטים, כמו אלו של ג'פרסון אירפליין או השיר המופלא של יראד בירדז - Only the Black Rose. הוא מזין אותם לתוך תיבת הנתונים, ופנדורה מטמיעה ושולפת שירים בעלי סינקופות תואמות ומקצבים זהים. אך בפועל, אלו שירים אחרים לגמרי, שכלל לא הולמים את טעמו המוסיקלי. הם אמנם שקטים ומינימליסטיים, אבל בזה נגמר כל הדמיון.
חסרה כאן קטגוריזציה פשוטה: אנונימוס פלטפוס אוהב שירים פסיכדליים שקטים, וזהו. האם הוא לא יכול להגדיר זאת ולעשות את החיים של האלגוריתמים הרבה יותר פשוטים? כנראה שלא, הוא צריך לסבול המון שירי קאנטרי ארכאיים ועוד טיפוסים חיוורים נטולי סגנון עם גיטרה אקוסטית שמזכירים את דורית ראובני.
מתוך 20 שירים שרירותיים, אולי אחד יכול להיות מקוטלג כ"פסיכדלי". כל השאר מעוררים תמיהה במקרה הטוב, עצבים במקרה הבינוני וגיחוכים במקרה הרע. אז נכון, אנונימוס פלטפוס יכול לקלל ולחזור אל תחנות הרדיו המסורתיות של האינטרנט - הן צצות בקלות בכל חיפוש, אבל המחיר הוא האזנה לרשימת השמעה מיינסטרימית עד חלחלה.
ובכלל, הקטע הווב שתיימי בכל הסיפור הוא רדיו שאתה קובע את אופיו. רדיו שהוא לא רדיו, אלא מסע לחיפוש הזהות המוסיקלית שלך: פנדורה (וכמותו גם Last.fm) לא רואים עצמם כרדיו מקוון במובן הקלאסי של המילה, אלא כרדיו שעבר מטמורפוזה. חיפוש מתמיד אחר השירים והאמנים שאתה אוהב וכלל לא ידעת שאתה אוהב. בכל מקרה, אנונימוס פלטפוס עדיין מחפש את ביתו המוסיקלי.