אפוקליפסה עכשיו

יש ביקורות שכתיבתן מיותרת מראש - כשנושא הביקורת עוצמתי ואישי מדי בכדי לעמוד תחת אפיון מילולי או הגדרה סגנונית כזו או אחרת. כזה הוא המצב הנוכחי. לא משנה מי יגיד לכם מה על להקת ארקייד פייר, המפגש עם יצירתם צריך להיות בתולי ואובייקטיבי - הצורה היחידה בה ניתן לעבד ולספוג את משקל חומריהם ברצינות הראויה.

אם כותב שורות אלה היה ניחן בתעוזה מרדנית ואנטי מסגרתית כשל הגורם המבוקר, הטקסט היה מסתיים פה. אך היות ובכל זאת צריך להמשיך, נתחיל מהפרקטיקה, מהשורה התחתונה. את Neon Bible, האלבום השני של ארקייד פייר, צריך לרכוש ולא לצרוב. כל אלמנט זיופי שיחדור לתמונת ההאזנה, יעכיר את התובנות והאמיתות שמטיחים בנו ווין באטלר (סולן ומנהיג ההרכב) ושות', וימנע התחברות סופית עם האמן ומסריו.

אמנים, יותר נכון. לא להקת אינדי /אלטרנטיב/ רוק, אלא קבוצת אמנים המתפרשת על יריעה תחומית וסגנונית רחבת היקף, שגולשת גם אל מחוץ לעשייה המוסיקלית. אופי ההופעות הכל כך מדוברות של ההרכב ממחיש זאת אולי הכי טוב: תלבושות שחורות מתואמות, צעקות קבוצתיות מפעם לפעם, הגשה מתלהבת וחסרת מעצורים לצד הבעות פנים רציניות כשל ארון קבורה, החלפת כלי נגינה לעיתים תכופות בין חברי הלהקה והכנסת מרכיבים חריגים ומקוריים כמעט בכל הופעה. כל הסממנים הללו מוסיפים תיאטרליות, ובעזרת הפן המוסיקלי והמילולי מתלכדים על הבמה לכדי מיצג אמנותי עוצמתי ולא מוגדר, המונע על ידי דבקות באמירה המחאתית ונאמנות למסר הקודר.

אם ב-Funeral (לוויה), האלבום הראשון מסוף 2004, ההתמקדות הייתה בניכור החברה המודרנית ובמוות, אזי ש-Neon Bible בעל השדר האפוקליפטי, הוא ממשיכו הטבעי. שמות השירים "מראה שחורה", "גל שחור/ ויברציות רעות", "אוקיינוס של רעש" ו-"גופי הוא כלוב" הם רק מתאבנים טקסטואליים קלילים ביחס לכובד הבשורות שמסתתרות בתוכם.

"תנ"כ הניאון" הוא נבואת זעם עכשווית שהארקייד פייר זועקים בכל אופן אפשרי. הם מזהירים מפני העתיד לבוא ("הסיכויים לשרוד קלושים, אם תנ"כ הניאון צודק"), תוהים על נכונות דבריהם ("אמור לי אלוהים, האם אני משיח שקר?") ומסיימים בקריאה לשחרור הגוף והנפש ("שחרר את נשמתי/ שחרר את גופי"). כל אלה תוך שמירה על ערפול מסוים, בלי לתת שמות למקום, לזמן, או לסביבה בהן הטקסט מתרחש.

ככלל, אי ההגדרה וההימנעות מתוויות הם מוטיבים חוזרים בכל מה שקשור להתנהלות של הלהקה. הם באים מקנדה, אבל משדרים על תדר אוניברסלי (באופן מפתיע, הם הכי פופולריים דווקא באירלנד); רוצים להגיע לכמה שיותר אנשים, אך מקפידים שלא להתפרסם.

גם את התוכן המוסיקלי, שהוא כמובן האלמנט העיקרי ביצירה, צריך להרחיק מקיטלוג. אפשר להסתפק בלקרוא לזה רוק גיטרות חדשני עם השפעות מגוונות. כשהאוזן מזהה מקצב שמזכיר את ספרינגסטין, הגשה שמצלצלת כמו בואי ואמירה שמרגישה כמו רדיוהד, נראה שעוד לא ממש הומצאה ההגדרה המוסיקלית לכך. על אחת כמה וכמה כשבאמצע נכנסים פתאום אקורדיון (כלי נגינה מרכזי בחלק מהשירים), אורגן כנסייתי (בולט במיוחד בשיר Intervention הנפלא) ומקהלת גוספל.

התחושה היא, וסליחה על הגוון הקלישאתי שבניסוח, שמשהו גדול קורה. לא להקה ארעית בעיתוי מקרי עם להיט זמני. לא גימיק מוצלח וחולף, אלא שבעה מוסיקאים, אופס, אמנים, שהולכים מכל הלב ועד הסוף עם יצירתם, ואחראים לשני אלבומי מופת שכבר יצאו, וכנראה ללא מעט שעוד יצאו בעתיד.

כאמור, מי שלא נחשף עוד להיסטוריה המתהווה, צריך לגשת למפגש הראשוני טהור ונטול דעות קדומות, טובות או רעות. זאת הסיבה שלא הוזכר בכתבה זו שווין באטלר הוא סולן ענק, לא צוין ש-Neon Bible הוא לבטח אחד מאלבומי השנה עוד לפני שהיא הגיעה לחצי שלה, ולא נאמר שארקייד פייר היא אחת מהלהקות הטובות שקיימות על כוכב הלכת שלנו. יש דברים שפשוט לא אומרים, צריך להבין אותם לבד.

ארקייד פייר, Neon Bible. Merge Records .7:05