גלגול נשמות
שתי יוצרות צעירות: האחת מתהדרת בטייטל מוסיקת נשמה, אך לשנייה יותר מגיע
מה משמעותו של הטייטל "מוסיקת נשמה"? האם הכוונה היא למוסיקה שמבוצעת בידי אמנים שחורי עור רווי מניירות שיודעים לתפעל טוב-טוב את שני מיתרי קולם? או שמא יש מקום להכניס לדיון גם את התוכן? לעתים נשמע שאת כל נשמתם אותם אמני נשמה שמו בעיקר על הביצוע.
שתי אמניות חדשות, שונות בתכלית, הוציאו לאחרונה אלבומי בכורה: איילה אינגדשט, עם אלבום שקרוי בפשטות על שמה; והדס דגול, עם האלבום "סרט אילם".
איילה אינגדשט "איילה אינגדשט" / הד ארצי (40:55 דקות)
איילה אינגשדט (28) הוציאה אלבום סול ישראלי, בהפקה מוסיקלית של רוי אדרי. איילה עצמה שותפה מלאה לכתיבת כל 12 השירים באלבום, ובגדול, אין טעם להתעכב במיוחד על הטקסטים. לא נגלה בהם עולם חדש או תובנות שלא חשבנו עליהן קודם. שלא תבינו לא נכון, מדובר באלבום חמוד ביותר, אך טיבו מושתת בעיקר על הביצועים של איילה.
רוי אדרי עשה כאן עבודת הפקה יחסית טובה. זה טוב, כדברי המפרסם, אבל לא מצוין. ולמה לא? כי צריך לגלח, ודחוף, את כל התכנותים. כשיש לך מצע של נגנים מצוינים (לחלק מהשירים גייס נגנים מ"התפוחים" ), איזו סיבה יש לך להשתמש בתכנותים ולופים, שפוגמים בהנאה? רגע אחד זה נשמע הדבר הכי יפה ושנייה אחר כך זה חוזר להישמע כמו עוד רצועת היפ-הופ שיצאה מחדר של ילד בן 17. היה צריך להעסיק כאן מעבד מוסיקלי במשרה מלאה, שיתזמר את השירים לכלי נשיפה, ולתת למתופף ולבסיסט להיות הבסיס הראשון כאן.
מוסיקת הנשמה של איילה אינגדשט יוצאת בעיקר מהגרון שלה. יש לה קול מצוין שתענוג לשמוע אותו, אבל רמת החומרים שלה, לא תמיד עושים איתה חסד. קחו לדוגמא את "בחרתי בך" ("כשאני רואה אותך אני בעננים, מתבלבלות לי כל המילים") או את "ממי" (ממי? נו, מספיק עם זה כבר). הרגעים בהם היא הכי מרגשת מרוכזים בשיר הפותח ובשיר החותם של האלבום, בהם שזורות תובנות מספר הספרים - לא תובנות שלה - מה שאומר דרשני.
בגדול, לא הצלחתי למצוא יותר מדי כנות באלבום, והמשפטים בשירים לא חדרו לי מתחת לעור. בעיקר נהנתי מהמוסיקה הטובה. לסיכום: מוסיקה? כן. נשמה? לא תמיד.
הדס דגול "סרט אילם" / התו השמיני (50:42 דקות)
בצד השני, הדס דגול (22) עם אלבום בכורה בהפקה מוסיקלית של אודי וידיסלבסקי. דגול ממצה את כל הפוטנציאל שלה ב-13 השירים שהיא מציגה באלבום. דגול אמנם רחוקה מאוד מוסיקלית ממה שקרוי "מוסיקת נשמה", אך היא לא רחוקה מההגדרה הרחבה יותר. יש לה נשמה לזמרת הזאת, והיא לא מתבטאת רק בקול האלוהי שלה. היא מתבטאת גם על הדף. רוצה לומר: השירים שלה יעבדו גם בביצועים של אחרים.
דגול היא הבחורה הכי לבנה שייצא לכם לפגוש בקרוב, אבל היא יודעת להעביר את הכוונה של כל משפט ומילה שהיא מוציאה מהפה. האמנות שלה יוצאת מהבטן, מגובה במאה אחוז כנות. תבדקו את "מידת החלומות", שלא ברור למה לא יצא כסינגל לרדיו, או את "קול באישה ערווה", אחד הטובים באלבום.
ויש עוד: "עלי ועליך", "בגדד", ושיר הנושא של האלבום "סרט אילם". עם הגיטרה הקלאסית שלה, עיפרון ודף תווים, הצליחה דגול להוציא אלבום בכורה אישי, מקסים ורווי נשמה. אפילו שהיא מצוייה בתחילת העשור השלישי לחייה, היא הצליחה ללמד אותי דבר או שניים על אהבה, על כאב, על מסורת – בעיקר על איך שהיא רואה אותם. יש באלבום הזה כנות מלאה, שלא מושתתת רק על האיכות שלה כמבצעת, אלא בעיקר על האיכות האמנותית שהיא מביאה איתה.
אז מה בין אינגדשט ודגול? מה בין התכנותים של רוי אדרי לתזמורים של אודי וידיסלבסקי? הרי לשתיהן יש נשמה, כמובן, רק כל אחת מתגרה מנטאלית ממקומות אחרים. יש באיילה אינגדשט את אותה בערה שיש להדס דגול. רק בתהייה על מימוש הפוטנציאל, נדמה כי אינגדשט לא הגשימה את כל כולה, לפחות לא מבחינת הכתיבה. את האלבום הבא שלה יהיה מעניין לשמוע - בקשר להדס דגול, אותי עדיין מעניין לחזור ולשמוע את אלבומה הנוכחי. וזה כל ההבדל.