קחו אוויר

אייר מזמן השתחררו מקטגוריית ההבטחות. ב- Moon Safari ו- The Virgin Suicides הם הבטיחו, וב-10,000 Hz Legend ו- Talkie Walkie הם קיימו. התהילה נגרפה, המזומנים נקצרו, המעריצים זרמו ואייר התרוממו לסטאטוס יצירה חדש – בו הם מספיק משוחררים ונטולי דאגות בכדי להשתתף בפרויקטים שונים, להתנסות בשיתופי פעולה רבים, ובין היתר, גם להוציא את האלבום הכי איירי שיצא עד כה: Pocket Symphony.

ניקולס גודין (כלי מיתר וכלי הקשה) טוען שהאלבום החדש שונה מקודמיו, בכך שהוא מתמקד יותר בפס הקול ובהעשרת הפן האינסטרומנטלי, במקום בשירים עצמם, והקולגה ז'אן בנואה דנקל (קלידים) מספר על התרחקות מכוונת מהצליל הפופי.

אכן, Pocket Symphony רחוק מלהיות שגרתי במובן הזה. אין בו שירי מצעדים או להיטי רחבות בניחוח Sexy Boy או אפילו סתם פזמונים קליטים ומזומזמים. עלעול מוקדם בפרוספקט המצורף אף מגלה כי ארבעה קטעים (מתוך שניים-עשר סך הכל) הם ללא מילים, כולל הקטע הפותח Space Maker והקטע הסוגר Night Sight – אמירה אקספרימנטלית בפני עצמה.

למרות שאלבום הסטודיו האחרון שלהם, Talkie Walkie, יצא ב-2004, השנים האחרונות היו בהחלט רוויות בפעילות מוסיקלית עבור הצמד הצרפתי. דנקל עבד על אלבום סולו ראשון בשם Darkel אשר יצא בסוף 2006, גודין למד במשך שנה שלמה לנגן על קוטו ושמיסאן (כלי מיתר יפניים) ובמקביל שניהם יזמו והפיקו את אלבומה של שארלוט גינצבורג, 5:55.

אקטיביות זו באה לידי ביטוי באלבום החדש: גודין מכניס את כליו החדשים לארסנל המיתרים וניל האנון ('דיוויין קומדי') וג'ארוויס קוקר ('פאלפ') – עמיתים לפרויקט גינצבורג המוצלח – תורמים כל אחד טקסט ושיר.

מבחינה מסוימת, Pocket Symphony הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאייר. לא מפני שדנקל וגודין הגיעו בו לפסגת היצירה, וגם לא בגלל שום תועלת כספית זו או אחרת, אלא פשוט כי זהו האלבום המשקף ביותר שהם הוציאו – תמונה חדה, מפוקסת וצבעונית של עשייתם, המראה את מעלותיהם הייחודיות, לצד מגבלותיהם הברורות בעבודתם.

מוסיקלית, שניים עשר השירים בדיסק עונים על המצופה ומעבר. הלחנים עשירים ומאתגרים את האוזן, העיבוד נקי ומדיוק (נייג'ל גודריך, כל מילה נוספת מיותרת) והתמרון בין הצליל החם והאקוסטי לחללי והאלקטרוני, מכניס הרבה תחכום ועניין. הבעיה מתגלה בתחום המלל והביצוע. הטקסטים, אשר לרוב עוסקים בפנטזיות מעורפלות, נמסרים בחזרות ובהדגשות מיותרות, ואף פעם לא משכנעים במיוחד. הגשתו הרובוטית וחסרת האנושיות של דנקל גם היא רק מוסיפה לריחוק המאזין ולתחושת הניכור.

מגרעות אלה בולטות וצורמות באופן מיוחד לאור תרומתם של קוקר והאנון, אשר מוכיחה כי אפשר אחרת. One Hell Of a Party, בסיועו של קוקר ו-Somewhere Between Waking & Sleeping בתמיכתו של האנון, הם השירים הכי שלמים בדיסק. אולם הקטעים הכי יפים, הם דווקא אלה ללא המילים – מה שמוכיח שלמרות המגרעות, אייר עדיין תלויים בראש ובראשונה בעצמם.

יש הרואים את אייר כהרכב המודרני האולטימטיבי: שילוב מוסיקלי נכון של שליטה ביסודות, גישה לחדשנות והרבה מקוריות. Pocket Symphony מביא עימו את ההרמוניות והלחנים הקסומים והמגובשים ביותר שהם סיפקו עד היום, אך באותו הזמן, חושף גם את עקב האכילס של יצירתם.
כל מה שנותר, הוא להפיק לקחים, לצעוד עוד צעד אחד קטן לכיוון האינסטרומנטלי, לבקש קצת עזרה מחברים – ואייר מגיעים לארץ המובטחת, ולוקחים אותנו איתם.

אייר, Pocket Symphony, EMI. 47:58