שון נופל על לשון

הופעתו של שון לנון אמש בהאנגר 11 היא מאורע מוסיקלי חשוב ממספר בחינות ועבור מספר גורמים שונים: עבור כל מי שאוזנו ידעה את הביטלס, מדובר באובייקט החי הקרוב ביותר לדבר האמיתי; עבור כל מי שאכפת לו מתרבות ההופעות בישראל או שאוהב במיוחד להקה אחרת מעבר לים, זהו תקדים חשוב שפירותיו עוד יגיעו בעתיד; ועבור כל מי שפשוט אוהב את המוסיקה של שון לנון – זוהי הופעה של שון לנון (!).

ב-22:00, כמו שהובטח, עולה רונה קינן לבמה. מבצעת את שיריה ברהיטות, מפגינה כישרון ומהווה הופעת חימום ראויה ואף מעבר לכך. כשהיא יורדת, ב-22:30, הקהל כבר די מאורגן ומחולק בהתאם לסיבת ההתכנסות. עכברי האינדי והאלטרנטיב מצטופפים בהערצה מקדימה, חמושים במציתים. התומכים הפאסיביים שבאו לראות על מה ולמה, מתמקמים בניחותא באמצע. וכל סוגי הדינוזאורים שבאו לבחון את צאצא אלוהיהם, מתקבצים לאטם מאחור. בזמן שעובדי הבמה מסדרים, מזיזים, רצים ומכוונים לקראת האירוע העיקרי, יש זמן להרהר – מה, או יותר נכון מי הולך להיות כאן הערב?

ב- Friendly Fire, האלבום האחרון והסיבה הרשמית לביקורו, משדר לנון על תדר קודר ונוגה – לפיו, ההכנה הטובה ביותר להופעה צריכה להיות הצטיידות במארז ממחטות. מזווית התקשורת והיחצנות, לעומת זאת, הוא מוצג בראש ובראשונה כ"בן של" – דבר שהוא לכשעצמו מובן, אך מעלה ספקות לגבי יכולתו של הבן לעמוד על הבמה בפני עצמו, ללא שובל האב. מצד שלישי, בראיונותיו והתבטאויותיו, דווקא מצליח שון לשמור על זהותו שלו ולהביע אמירה עצמאית. אז מיהו באמת האדם שעומד לעלות על הבמה? יוצר מופנם המסתתר מאחורי המלנכוליה שבשיריו? מטען גנטי ותו לא? אמן חשוב בעל מסר?

מחויך למדי, גולש לנון אל מרכז הבמה, בוחן את הקהל במשקפיו העגולים, ונראה מופתע לטובה מכמות האנשים. הוא מבהיר מראש שכמעט כל השירים שינוגנו לקוחים מאלבומו האחרון ופותח מיד עם התותחים הכבדים. ראשון בא Spectacle ואחריו Dead Meat ו-Parachute – שני השירים המוכרים וכנראה גם הטובים ביותר ב-Friendly Fire. הביצועים מדויקים, הסאונד יחסית טוב, הקהל משתף פעולה ולנון זורם על הגל ל- Wait For Me ו- Friendly Fire שיר הנושא, ובזאת משלים למעשה את החצי הראשון של האלבום, כמו גם מה שיתברר כחצי הראשון של ההופעה עצמה.

הטון האקוסטי שולט ומשתלט גם על אווירת הקהל, שנכנס למצב צבירה רגוע מדי. ובדיוק כשעולות המחשבות – לאן הוא יכול להמשיך אחרי שהנשקים הכבדים נוסו והגיטרה האקוסטית מיצתה את עצמה? / עוד מעט ייגמר לי הגז במצית / נשמתי תמורת כיסא – עושה לנון את המהלך הנכון ועובר לחשמלית לביצוע של Falling Out Of Love. השיר הארוך, שבמקור נועל את האלבום, מביא אנרגיות רוקיסטיות חדשות ונחוצות לשימור העניין בהמשך ההופעה. השינויים והניסויים נמשכים ב- Headlights, שמנוגן בצורה קצבית וכיפית יותר מאשר באלבום ובקטע אקספרימנטלי נוסף אשר סוגר את הסטליסט הרשמי של ההופעה.

להדרן עולה לנון לבדו עם הגיטרה, לביצוע טוב במיוחד של Tomorrow הנהדר. חברי הלהקה מצטרפים לקטע הנועל – Mystery Juice – שיר הפתיחה של אלבומו הראשון Into The Sun, ובזאת האירוע נגמר.

בבחינת הטקסט לאחור, נדמה כי זהו ניתוח די פשטני להופעה משמעותית שכזו. הסיבה היא, אפוא, הצורה הפשטנית שבה היא הועברה. שון אוהב לדבר, והרבה. הוא מספר על כמה כיף לו בארץ ובכלל (המילה Fun הוזכרה כמעט בכל הפסקה בין השירים); מבטיח שיחזור הנה; מריץ צחוקים על הגיטריסט; נפרד בפומבי מריק - פועל במה שעוזב אותו; מפלרטט עם הקהל; משנורר סיגריות; מציג את יוקה הונדה הקלידנית ובת זוגו לשעבר; מרים כוסות לחיים ומברך את כולם "שבת שלום".

נראה היה שלנון לוקח את ההופעה ואת עצמו בקלות מדי, ובכך יוצר תחושה קלה של זלזול עצמי. בהופעת פאב אינטימית יכול להיות שגישה זו הייתה עובדת טוב, אולם כשהאירוע גדול וחד-פעמי וכשזמן ההופעה מסתכם כולו בשעה ועשרים (!), שמתוכה עשרים דקות מבוזבזות על דיבור, יש תחושת החמצה. הרגשת הפספוס רק גדלה בשמיעה חוזרת של האלבום, שמוכיחה שלנון אכן יוצר מוכשר ועצמאי. אז יוצר מופנם לא היה על הבמה, גם לא קולות מהעבר של המלך ג'ון וכנראה שגם לא אמן חשוב בעל אמירה. בפעם הבאה, פחות דיבורים, יותר רוק.