קינן רוחני
האלבום החדש של רונה קינן מגיע לפסגות מוסיקליות וטקסטואליות וג'נגו חודר מתחת לעור, אם רק מקשיבים
רונה קינן "עיניים זרות" / אן.אם.סי (40:57 דקות)
התרבות שלנו מגשימה את המשפט הידוע לפיו הטרגדיה הגדולה ביותר של אמן היא שיהיה נערץ מבלי שיהיה מובן. אצלי כמעט קרה הדבר עם רונה קינן. כשיצא אלבום הבכורה שלה, "לנשום בספירה לאחור" (אן.אם.סי), לא נעתקה נשימתי, אבל בסופו של דבר התמכרתי לאנטי-כוכבות המובהק שדולף ממנה, למרות שיש לה הרבה במה להשוויץ, מאוחר יותר. "לחיות נכון" היה הסינגל החזק באלבום, ומצד שני, השיר הכי חלש בו. מעין פזמון הקרבה לרדיו, שגרם להדיוטות לקנות את האלבום, ולהתאהב בו אחרי כמה שמיעות.
עכשיו חוזרת קינן עם אלבום שני. כמעט שנפלתי בפח ההערצה הידועה מראש מבלי לשקוע קודם בחומריה. מרוב שזורקים עליך פלסטיק, אתה מאמץ בחום כל צמר גפן רך שיכול להגן עליך. האלבום של רונה נפתח עם "בתוך אגם קפוא", וממשיך ב"נס". כבר משמיעת שתי הרצועות האלה, אפשר ללמוד שקו ההלחנה של רונה התחדד מאוד. היא לא רק מאתגרת את עצמה עם ההרמוניות, היא גם מחפשת כל הזמן מלודיות חדשות. שירים חדשים - זה שם המשחק שלה. שימו לב להלחנה וההפקה של "נס", שעוקבות ברעידות של מצפן אחר כל מילה שהיא אומרת.
"שינה ישנה" מתגלה כאחד משירי הכאב והגעגוע היותר כנים שיצא לי לקרוא ולשמוע: "את הקווים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף", אומרת המשוררת (וזה מה שהיא, אגב), שגם מסכמת במשפט אחד געגוע מהו. אבל את התופין המרגש ביותר אני שומר לסוף - השיר "מים זוהרים".
לא כתבו שיר כמו "מים זוהרים" מאז "עטור מצחך". עד כדי כך. "אף אחד לא אמר לי, לחיים יש דרך אכזרית, לתת לך לשתות מים זוהרים, ולהשאיר אותך צמא בקרקעית". רונה קינן (בלחן משותף עם ערן ויץ) הצליחה לתמצת את תכלית החיים עצמה: "כי יבש המעיין הזוהר, ועכשיו אתה צמא, ברוך הבא". הידיים שלי רועדות רק מלהעתיק את זה.
ההפקה המוסיקלית של יזהר אשדות, והעיבודים המשותפים יחד עם הנגנים באלבום (עדי רנרט, אלדד גואטה, אדם שפלן ושלומי "כרובי" לביא) הצליחו להוציא לשוק המוסיקה את אחת היצירות הנפלאות שיצאו כאן לאחרונה. הקשר המוסיקלי החזק בין הנגנים, גם הוא שמוסיף נופח לאיכות כאן. שימו לב לדו שיח המתמיד בין כרובי (תופים) וגואטה (בס) בשיר "במערכת הדם". או פשוט תשמעו את כל האלבום בנשימה אחת ותגמרו עם זה.
ממהרים להכתיר אותה כיהודית רביץ הבאה וממתגים אותה כסוג של הבטחה. חבל שיש לנו מעט משבצות לאלה שיוצרים מהקרביים. התרבות שלנו לפעמים לא יודעת איך לאכול אמנים כמו רונה קינן, ויש לעשות חסד עם עוד רבים וטובים כמוה. יש כאן מעיין נובע של אמנים צעירים ומוכשרים שעושים חסד עם הדפים שברשותם ועם כלי הנגינה שלהם, שלא תמיד יוצא לשמוע אותם. אבל רונה קינן נמצאת היום בהישג יד, ואם חשבתם לקנות השנה לפחות דיסק מקורי אחד, עשו לעצמכם טובה - שזה יהיה זה.
ג'נגו "לב" / אירסיי (35:41 דקות)
אמן נוסף שראוי להזכיר באותה הנשימה הוא ג'נגו (עמיר רוסאינו), שהוציא בימים אלה את "לב", אלבומו החדש. ג'נגו הוא בין נגני הבס החזקים היום בשוק, אולי בין הטובים ביותר ברוק הישראלי. האיכות שלו לא מתבטאת בווירטואוזיות פנומנאלית, אלא בעיקר בחוש שמיעה מחודד, בדריכות ובהקשבה לאלה שעובדים איתו.
אבל ג'נגו הוא לא רק בסיסט מוכשר, הוא גם יוצר מוכשר לא פחות. "לב" מתגלה גם הוא כיצירה מענגת, עממית מאוד, שיוצאת מבפנים ובאה לדבר בגובה העיניים. אין לג'נגו יכולת לתת את הדימויים החזקים ביותר, כאלה שיוציאו אתכם מהשלווה, אבל המילים הפשוטות שלו, הסיפור היומיומי שהוא מבקש להעביר, חודר מתחת לעור ונשאר.
אם אתם בעניין של למתג את ג'נגו כמיינסטרים או ככותב להיטים, אז שיהיה לכם לבריאות. השירים ב"לב" זועקים בשלות, ומיינסטרים, אגב, זו לא מילה רעה. השאלה איך עושים אותו.
הכישרון המופנם של ג'נגו מתבטא דווקא בלחנים שלו, שלפעמים מתגלים כ"חכמים" יותר מהטקסטים. קחו לדוגמא את "בדיוק מה שאני רוצה", "היא לא חושבת עליי", ו"דמעה". ג'נגו לא דורש מעצמו להגיע לשיא. הפשטות מובילה אותו מההתחלה ועד הסוף - אין כאן קליימקס באף אחד מהשירים.
לכאורה הדבר עלול להיות לו לרועץ, אך יש סיכוי טוב שאם תשבו לקרוא את המילים ביחד עם המוסיקה, תתאהבו בפשטות שלו, בכתיבה הדלה שלפעמים מרגישה חסרה מעט, אבל לרוב מגובשת ומשכנעת. לפעמים לא צריך בכוח. תודה לך ג'נגו על 40 דקות של מוסיקה טובה.