סוף סוף שרונה
נתן סלור קצת מאכזב והציפייה לשרונה נסטוביץ' השתלמה. ביקורת אלבומים
הציפייה לאלבום הבכורה של נתן סלור הייתה ארוכה. "ילד עם קוף" כיכב אצל נתן זהבי העצבני בכל פעם שרצה לתת פינאלה יפה להרצאה שלו על הצורך של עם ישראל לארוז את חפציו ולעבור לחוץ לארץ, ועוד קודם לכן, יצא "25 שעות", שיר הנושא של האלבום, בו סלור מארח את רונה קינן המצוינת בקולות רקע. הכל היה מאוד מושקע, והציפייה דרשה מענה. ואז המלחמה הארורה, "כוכב נולד" – מה שתרצו. הקיצר, הכל נדחה.
ועכשיו זה סוף-סוף יוצא. אלי אברמוב הפיק מוסיקלית, וסלור ויסמין אבן הלחינו את רוב השירים. מאיר גולדברג המוכשר חתום על חלק נכבד וטוב של הטקסטים (פשוט שבו לקרוא את "מאושרים" ו"רגל על רגל" - ככה, בלי המוסיקה). מבחינה ביצועית מדובר ב-100% השתדלות אבל לא ב-100% מאמץ. סלור אמנם לא מחזיק מעצמו ביצועיסט שהיה הולך לאודישנים של טמירה ירדני, אבל הבעיה היא שהטקסטים שהוא שר הרבה יותר חזקים מהדרך שבה הוא מגיש אותם. כך גם ב"איש עם קוף" וב"מאושרים". וב"בורחת", עליו חתומים סלור ואבן, עשרה משפטים בארבע דקות מדברים על משהו לא ברור ולא מכוונים ללב העניין.
אבל למה כן נתן סלור? בגלל "רגל על רגל" שמבוצע נפלא, "צא אל העולם", "דקה" ו"עצים חולמים יותר" (גם פרי עטו של גולדברג) שכמעט גרם לי לבכות. כישרון ההלחנה של סלור מובהק – הוא מאוד מלודי ועמוק, ומחפש את עצמו כל הזמן.
אך היכולות שלו היו באות לידי ביטוי טוב יותר אם היה מחדד את ההגשה בחלק מהשירים, אם אלי אברמוב היה מעיז יותר ולא היה כזה עגול ומסודר – הטקסטים דורשים את זה ואולי גם סלור היה ניגש לזה אחרת, מסיים את האלבום אחרי "עצים חולמים יותר" ומוריד את שתי הרצועות האחרונות ("רועה הכוכבים" של ביאליק, ו"בלדה על נערי שגדל" של תרצה אתר - זה מושלם להופעות, לא לאלבום). אה, וגם הייתי אומר ש"25 שעות" זה שם גדול מדי שצריך לעמוד מאחוריו. איך אומרים הגששים? כדי לנצח, צריך להתאמן 25 שעות ביום, ובשביל זה צריך לקום שעה קודם, והמבין יבין.
נתן סלור "25 שעות" / אן.אם.סי (47:23 דקות)
היא מנסה לומר די הרבה
שרונה נסטוביץ' עשתה לעצמה סיפתח לא רע בכלל בשנה שעברה. היא השתתפה בפרויקט מטרופולין של עופר מאירי והגישה את הלהיט הראשון שלו "היא לא אומרת כלום". אחר כך הוציאה את הסינגלים היפים "גבוה" ו"חופשי" שהקליפ שלו נפסל לשידור בערוץ 10 בגלל נשיקה של שתי בחורות (הו, האימה).
אחר כך יצאו "אוריאנה" המושקע ו"שני דברים" שכתב לה טל שגב. ודי. רצינו כבר אלבום. בדרך היא גם חברה לגסטהאוס, הפרויקט של אורן שטרית, עד שמישהו שם החליט כבר, סוף-סוף, להוציא לה את האלבום.
שרונה נסטוביץ' הוא אלבום פופ נהדר. יש לה קול מצוין והגשה טובה, והטקסטים נחמדים. אין כאן תובנות חדשות מדי, או אפילו ניסיון ליצור כאלה. השיר "למה אנחנו תמיד רצים.." שנסטולביץ' חתומה עליו, מוסיף גוון אחר לאלבום - נגיעות של רוק שמוציאות ממנה דברים שלא יוצאים בפופ - חוצפה, כווצוצים של האף, קורטוב של מיניות רעה. אפשר היה להוסיף מאותו גוון עוד קצת.
האלבום הופק ע"י דני רייכנטל, אורן שטרית ואייל קצב. שלושתם ביחד עושים עבודה טובה. שטרית סוחף לאלקטרוני, קצב נותן דגש חזק יותר על הבס-תופים ולרייכנטל חשובות יותר הגיטרות. שימו לב גם ל"גבוה" של טל שגב. את "כוכבים בדלי" שחותם את האלבום היה אפשר להוריד. היא לא שם ולא צריכה להיות שם, והבס חזק מדי.
אז למה כן שרונה נסטוביץ'? כי היא כיפית, יש לה קול נפלא והאלבום מושקע ביותר. אין צורך לקרוא את העטיפה בנפרד, או לאמץ ללב אחד את אחד הטקסטים. זה לא הקטע פה. שימו את האלבום וצפו ל-40 דקות של שטיח מוסיקלי מהנה. סורי אם זה מעליב מישהו, זאת לא הכוונה.
שרונה נסטוביץ "שרונה נסטוביץ" / בי.אן.אי (40:50 דקות)