לא מדביק
החדש של דבק היה יכול להיות אחד מאלבומי השנה, אם היה יוצא מהקרביים

גיטרה, בס, תופים, פנדר רודס, שני זמרים, קולות, חצוצרה וסקסופון מדי פעם, ו-11 שירים חדשים בהקלטה חיה באולפן. עטיפה מקורית עשויה מעץ, מחוברת בבורג זהוב, בהפצה ראשונה של 1,200 עותקים. על פניו, הכל נראה טוב ויפה, כולל השירים כמובן, אבל עדיין משהו מפריע לי להתאהב עם כל הלב באלבום השני של להקת דבק.
השמיעה הראשונה מלווה בתחושת התרגשות וצמא לעוד רוק גיטרות שיבואו לנסר את הלילה. "נגרים", בתמצות גורף, הוא אלבום טוב, אך חסרים בו כמה דברים שיהפכו אותו למצוין, שיסמן אותם כדבר הבא של הרוק הישראלי, שישאיר אותו באסופת הדיסקים במכונית, ליד החדשים של ערן צור, ארקדי, גבריאל בלחסן ועוד.
אז ככה: הם מנגנים מצוין, נשמעים מצוין וההפקה המוסיקלית טובה, אבל היה אפשר להוציא מהם הרבה יותר. ההקלטה החיה באולפן נותנת את ההרגשה שבהופעות הם נותנים לפחות עוד 150%. ההגשה מאוד חופשית מצד אחד, אבל מצד שני עדיין מרגישים את הקירות הסגורים של האולפן. רוצה לומר, לא בדיוק הופעה חיה ולא בדיוק אלבום אולפן.
ועדיין רוב החומר כאן מעולה. "ביצים גדולות" הוא שיר שאתם חייבים לאוזניים שלכם, כמוהו גם "סבלנות" שחותם את האלבום, באורך של שבע דקות ושמונה שניות. תענוג של טקסט ולחן, ושירה של בועז ריינשרייבר וגדי רונן, שהם פשוט סולנים נפלאים.
הבעיות עולות באמירות החתרניות-אקטואליות של דבק, בשירים כמו "בשם הדמוקרטיה", "בפעם הבאה" ו"הכפתור". גם סופר גלו לא יעזור לטקסטים החלולים משהו. לא נשארתי עם חץ בלב, או עם ריספקט לחבורת אינדיבידואליים שלא מזיז להם כלום, יורקים בפרצוף ומבקשים להבעיר את האדמה המקולקלת עליה כולם עומדים. לא. זה עובר נעים מדי ולא חודר מתחת לעור. הטקסט פשוט לא יוצא מהקרביים.
"אל תלכי" כולל טקסט של שתי שורות שלא מצליח להחזיק שיר שלם, ו"אין מושג" חלול מדי. "ימים" מלטף ומשקר ולא מדבר ת'כלס. יותר מדי דימויים, פחות מדי דיבורים.
אם דבק היו מרשים לעצמם קצת יותר, היה לנו ביד את אחד מאלבומי הרוק של השנה החדשה. אבל מגיע להם שאפו על העבודה העצמאית ועל העובדה שהם מוציאים אלבום שני בשנתיים, בעוד שספק אם מישהו יזהה אותם ברחוב. לכו לראות אותם בהופעה, ואז תקנו את האלבום. קודם כל שתהיה לכם חוויה טובה, ואחר כך תיקחו אתכם זיכרון נעים הביתה.
דבק "נגרים" (אפס) 45:49 דקות


