יום ששונו
בדרך לאלבום חדש, ערן צור מדבר על התבגרות, כתיבה ואופטימיות
כמעט שש שנים חלפו מאז הוציא ערן צור את אלבום האולפן האחרון שלו "תכלית בתחתית" (אן.אם.סי). בימים אלה משיק צור סינגל ראשון בשם "והחיים" מאלבום אולפן רביעי שבדרך, שייקרא "חותך בחתך הזהב". את המילים לסינגל הבכורה כתב המחזאי יהושע סובול, והשיר, למי ששמע, משאיר טעם של עוד.
צור לא שכב פרקדן בביתו עד תחילת העבודה על האלבום החדש. "ב-2001 הוצאתי אוסף שירים ('פרפרי תעתוע' – א.ע)", מספר צור, "זה היה קצת לפני שליאם נולד והתחלתי לבנות את הבית שלי יחד עם אשתי, אביטל. מיד אחרי זה, קיבלתי הצעה לכתוב ספר מהוצאת 'כתר'. זה היה בין 2002-2004". צור מתאר בפשטות את העבודה על "בית אשמן", ספר הביכורים שלו, כ"חוויה חזקה ביותר".
ככותב שירים, איך התמודדת עם כתיבת פרוזה?
"קודם כל, אני הרגשתי שזה משהו שאני יכול לעשות. כמו שאתה אומר, זה שונה מכתיבת שיר. בספר, המילים הן ישר לפנים. זאת הייתה חוויה מאוד שונה ממוסיקה, כי בשירים - כששרים את המילים, זה נותן להם מימד נוסף, ובספר זה לא קורה".
צור (41) הוציא זה מכבר עוד שני אלבומי סולו - "עיוור בלב ים" (אן.אם.סי – 1995), "אתה חברה שלי - משירי יונה וולך המולחנים" (אן.אם.סי - 1997). אולם הטבילה שלו בעולם המוסיקה התחילה כמעט עשור לפני שיצא אלבום הבכורה שלו. בשנת 1986, סיים צור לימודים בבית הספר "רימון", ומשם התחבר ללהקת "טאטו" יחד עם אלונה דניאל, יובל מסנר ואחרים. בהמשך, היה חבר בלהקות "כרמלה גרוס ואגנר" ו"רביעיית מסנר".
לא בער בך להוציא שירים חדשים?
"היה לי מאוד חשוב לכתוב את הספר, וכל הזמן המשכתי להופיע. הרגשתי שהקהל היה רעב לחומר חדש, וזה היה משהו בעל השפעה חזקה. בוודאי שהרגשתי ואקום. אחרי הספר, מיד ניגשתי לעבוד על הדיסק החדש. זה היה בין 2004-2006, וזה היה תהליך די ארוך. התחלתי לעבוד ביחד עם יעקב מורנו. הייתי בא אליו עם שירים והוא החזיר אותי הביתה לעבוד עליהם. במקביל גם חזרתי לעבוד עם יובל מסנר ועוד חברים".
כשצור אומר עוד חברים, הוא מתכוון ליוני בלוך, שלומי שבן, אסף אמדורסקי, קורין אלאל, רונה קינן אלונה דניאל, רם אוריון, שי ברוך ואחרים.
ממש הפרויקט של ערן צור.
"תראה, האנשים שמשתתפים באלבום באו לביקור קצר יותר. אלה אנשים שאני מרגיש שהם המשפחה המוסיקלית שלי. עם יוני, למשל, זאת הייתה היכרות חדשה. יש לו אינטואיציות חזקות לגבי שירי פופ ולגבי שירים בכלל, והוא נתן לי דברים מאוד חשובים. שלומי שבן ניגן פסנתר כמעט בכל התקליט, כי הוא חבר והוא מופיע איתי והוא נמצא איתי בתהליך תמידי".
זה שונה מעבודה עם נגנים מקצועיים, לא?
"בוודאי. אם בא אסף אמדורסקי ומנגן לי ליין שלא חשבתי עליו, זה לוקח אותי למקומות שלא חשבתי עליהם. זה גם ההבדל בין ספרות למוסיקה - פה אני מופרה ומפרה, ובספרות זה לשבת ולכתוב לבד".
אתה מרגיש שהאבהות השפיעה על היצירה שלך?
"האמת שיש לי כמה טקסטים באלבום החדש שעוסקים בזה לא מעט".
ממילות "והחיים": "אמא, איך הוא יהיה לי העולם / האם הוא יהיה טוב אלי / האם יהיה קרוב אלי / האם הוא יהיה חם ורך כמו בתוך הגוף שלך / האם הוא ייפתח כמו הירכיים שלך".
פסימי משהו? משהו מכאן מופנה ישירות לבן שלך?
"הוא עוד לא שומע את זה (מגחך) אני לא חושב שזה פסימי או שזה אופטימי, אלא משהו שעובר דרך כל האפשרויות. 'האם יוכלו לאוהב אותי, או לשנוא אותי, או לא לשים אליי לב בכלל' - אני חושב שזאת השורה החזקה של השיר. האדישות, הקור והזרות זה הפחד הכי גדול".
אתה מחשיב את עצמך כאדם אופטימי?
"כשיש משפחה, האופטימיות מתבטאת בטווח הארוך. אתה מחויב לחיים, לחיות, וזה סוג של אופטימיות. אני לא אומר לך שאני מסתובב עם חיוך רחב כל היום, או כשאני מחליף חיתול. אבל אני עושה את זה מתוך רצון, וגם זאת אופטימיות".
אתה מרגיש שהתבגרת?
"קצת קשה לי עם המילה הזאת, ואני לא יודע אם היא נכונה. אני מרגיש שמצאתי משהו נכון הפעם, בצורה הכי טובה שאני יכול. תראה, בהחלט התבגרתי, גם בכתיבה וגם בביצוע. אני עובד כבר כמה שנים - אין לך גיל כשאתה מנגן מוסיקה. היום אני נמצא במקום אחר - אני אותו ערן, אבל אני כבר לא בן 25. אז הייתה בי המון אלימות פנימית, והייתי כותב שירים שהרבה אנשים אמרו שזה פרוורטי. אני גם ממשיך עם זה היום ועדיין שר את השירים האלה בהופעות, ומחובר לגמרי לחוויות שלהם. אבל אני במקום אחר מהבחינה הזאת. הדירה שכורה של חדר מאופק שגרתי, הפכה לבית של משפחה".