מסחרי בנשמה

המוסיקה המזרחית הפסיקה להתייחס אלינו, המאזינים. היא פונה בעיקר לארנק ולרגליים. "הטרגדיה של המשורר" אמר פעם המחזאי הצרפתי, ז'אן קוקטו "היא להיות נערץ מבלי להיות מובן". קוקטו, שנולד בסוף המאה ה-19, שרד את מבחן הזמן והצליח לפגוע בול בנקודה הכי כואבת, שכל יוצר אמיתי אמור לפחד ממנה. אבל במוסיקה המזרחית, כך נראה, לא לומדים להפנים את המסר שהאמירה זו מכילה. אין ספק שלשוק המוסיקה המזרחית יש קהל עצום אבל עובדה זו, אין בה כדי להעניק לה תו של איכות. הז'אנר הים תיכוני הפך ברבות השנים לחצר האחורית של התרבות הישראלית.

יש הכל באלבום הזה - הפקה מתוקתקת ומהוקצעת, נגנים מצוינים, וקובי פרץ הוא אחד מזמרי הז'אנר היותר טובים של השנים האחרונות. על הכל חשבו מלבד דבר אחד - כן, אותה טענה ישנה ומנדנדת - לא הביאו לנו שירים, בטח שלא חדשים. השיר "אמא" הוא בלדה מלטפת, אך עדיין עמוס שבלוניות בגרוש. אני, לו הייתי אימא, הייתי נעלב. "את צוחקת" ו"אהבה תנצח" הם שירים שנוצרו על פי אותה נוסחה שמחליפים רק חלק ממשתניה, שמשמשת את כולם. גם "זקוק לך" הוא עוד פרפראזה על שירי החתונות השחוקים, שכל כך מזוהים עם הקו האמנותי והלא משתנה של המוסיקה המזרחית. למה לשנות אם זה ממלא אולמות? גם "תגידי לי" נכתב במובהק בשם המטרה הזו, ולא בשם שום מטרה אחרת. שיר הנושא של האלבום יכול היה להיות התקווה היחידה שלו, אבל הוא נעלם בין כל היתר.

במקרה של פרץ ועמיתיו, מדובר בתעשיינים שה"מוסיקה" שהם עושים לא תשרוד יום אחד אחרי שיפסיקו להשמיע אותם. בדיוק כמו עסק שמכר את מניותיו, ונשכח מהעולם. אלא שהעובדה היבשה היא, שזה מה שהקהל רוצה, ואם זה לא יהיה קובי פרץ שימכור לו את מבוקשו, מישהו אחר יתפוס את המשבצת שלו. ואם לא נכתוב על זה, אז יחליפו גם אותנו. אז הנה, כתבנו.