משיח לא בא

המSיח – ילדי ההפיכה / צוללת הפקות ובייס רקורדס

מוסיקה היא כלי השפעה. לאו דווקא על המקרו, אלא בעיקר על המיקרו. שיר מסוים יכול לגרום לאדם שנוסע לבדו במכונית להחליט שהוא סוף-סוף עוזב את העבודה, או מציע נישואין לאהובתו הישנה, או אפילו מסתלק באישון לילה מן החיים המשותפים שלהם אל מחוזות הרווקות המוריקים.

הכל נשאר בגדר חלום, כיוון שפרידמן ושולמן לא מצליחים לעורר תחושות של גאווה או כל דבר אחר בכל הנוגע למטרת האם שלהם. ההרגשה הסופית שעולה מהטקסטים, היא של משהו נעים, משעשע למחצה אך לא עם אמירה של ממש.

חרף ההתנגדות של שולמן להגדרה "אלבום היפ הופ", והתעקשותו על הגדרתו כשילוב של כמה סגנונות, קשה להתעלם מהז'אנר השחור שהטביע את חותמו על כל אורך הפרויקט. העניין לא היה כל כך מפריע, אם רוב השירים לא היו שירי הלל עצמיים (מישהו אמר היפ הופ?).

הנה אני בא

אכזבה נוספת נרשמה מההפקה המוסיקלית של הפרויקט. נדמה כי תשומת הלב הופנתה לחלוטין לפן הטקסטואלי, והרמה המוסיקלית לא מכבדת מספיק מוסיקאים משופשפים ומוצלחים כשולמן את פרידמן. להבדיל ממוסיקאים אחרים שיצרו פרויקטים מיוחדים, דוגמת רייכל ומאירי, התוצאה הסופית שלפנינו, כלל אינה ממצה את היצירתיות של החבורה.

לסיכום, מדובר באלבום חמוד למדי, אך נדמה כי המSיח תקוע עדיין במגניבות של עצמו, כשהוא מתעקש לשיר על זה שוב ושוב ושוב. התכנים והתובנות נדחקים הצידה ואין נגיעה חריפה בנושאים הקשים שבהם הם ביקשו לטפל. בסופו של דבר, אנחנו נשארים עם חיוך ואווירה נעימה, אך לא עם המהומה הגדולה יותר שהפרויקט ביקש לעורר.

המSיח – ילדי ההפיכה (צוללת הפקות ובייס רקורדס) 59:11 דקות

הכי בלונדיני: אין לך חרוז
הכי שחורדיני: במדינת הגמדים