קשקוש קלבוש
האלבום של כלא 6 הוא נפילה מכל הבחינות, ובראשן, בחינת האמינות
כלא 6 – חופשי להשתחרר / פונוקול
ההאזנה לאלבום השני של כלא 6, "חופשי להשתחרר" היתה אחד הדברים הקשים ביותר שניסיתי לצלוח בתקופה האחרונה. נפתח בווידוי - מעולם לא נפלתי מהם. לא פעם יצא לי להיות בהופעה שלהם (כשהם חיממו או התארחו), והתגובה הכי חדה שיכולתי לנפק הייתה הרמת גבה אגב פיהוק של ממש.
ההרגשה שלי היתה תמיד שהם הדבר הכי בוסרי שיש להיפ הופ הישראלי להציע - משהו שאפשר לשמוע בכל חדר של ילד בן 17 שמחזיק אולפן ביתי קטן. מדובר בחבורה של צעירים, בגילאים הכי מקסימים, ששרים על תובנות קיומיות, כשנדמה כי מעולם לא עברו דברים של ממש בחייהם. מכאן שרוב החומר נופל ברמת האמינות. אני רוצה להאמין להם שהם כועסים, אבל לא מצליח.
עוד זה מדבר והנה באו שני הסינגלים הראשונים "דרך המלך" ו"לא יכול". בעוד שהראשון עבר על סעיף הלא-נורא-כולה-שיר-אירוויזיון-מצידי-שישחטו-את-כל-רוממה, השני החדיר לגוף צמרמורות אימה בלתי נשלטות. משם הדרך לחוסר סימפטיה הייתה קלה ביותר. אולם מצפוני לא היה מניח לי אם הייתי מכריז על חוסר חיבור מוחלט, אם לא הייתי נותן להם צ'אנס.
אבל נתתי צ'אנס. עברתי על כל רצועות האלבום החדש ברוב קשב. רצועה אחת עברה אחר השנייה ומחשבות החלו רודפות אחת את חברתה. והנה, מצאתי נקודת אור ראשונה שתוציא אותי מהמחשבות המדכאות - שיתופי פעולה עם קולגות מז'אנרים אחרים. ירמי קפלן, גיא מזיג, הילה הררי, שירה חן, אמסטפ ואלון שר. באמת שנמאס לשמוע את כל הברנז'ה המקומית שרה ומתארחת אצל כולם, כי יוצא שכולם נשמעים פחות או יותר, לא טעיתם, כמו כולם. והנה אורחים חדשים הגיעו.
בשמיעה נוספת של האלבום, התגבשה מסקנה עצמאית וכנה. "חופשי להשתחרר", מסתמן כשיפור מסוים מאלבום הבכורה של ההרכב, אך כל הניסיונות להיאחז בדבר מה אמיתי, מעלים חרס. איתמר אליאסי נשמע כל הזמן אותו הדבר, בלי שום עליות וירידות במצב רוחו, ולא רחוקים ממנו שני חבריו - אמיר פז ועמית אלק.
תעשו לי טובה
הטקסטים שלהם לא חדים מספיק, לא אמינים מספיק, בטח שלא שנונים מספיק ויש עוד כמה לא מספיקים שאפשר לנדב, אבל נדמה כי זה מספיק בינתיים. אלה לאו דווקא הסימפולים באלבום, או ההפקה המוסיקלית שלא מצליחה להתרומם, למעט רצועה אחת בלבד ("אהבה", למעוניינים). גם לא בטוח שזו ההגשה המונוטונית, שבכוח מנסה להישמע כועסת ושוברת קירות.
הדבר נופל, כאמור, על סעיף האמינות. אני פשוט לא מאמין להם. אני לא מאמין להם ברצועה "נמאס" הפותחת את האלבום שאומרת כי "זה נמאס שאף אחד לא עושה כלום, לשנות ת'מערכת מקצה לקצה, כשאף אחד לא זוקף ת'אצבע רק לוחץ על ההדק בלי לפתוח ת'פה". לכאורה עוד שיר מחאה על אלימות ורצח, אלא שהקלישאותיות והדמגוגיה לא מצליחות ליצור עניין או להעביר רעיון כלשהו. "כל יום מחדש" עם ירמי קפלן מרגיש כמו וי שמישהו היה צריך לעשות על שיר שכל ראפר חייב לבצע מתישהו - שיר הלל על כך שפעם הממסד לא קיבל אותו והיום רץ אחריו כמו גדול.
הבעייתיות מלווה את כל האלבום. הנושאים שכלא 6 מבקשים לשיר עליהם הם כלליים וצפויים מדיי, ונטולי נגיעה אישית עמוקה. אלימות, רצח, חיפוש עצמי, אובדן, אהבה וכו'. נו באמת, תעשו לי טובה, זה באמת הכי טוב שאתם יכולים? אני מאמין שיש להם דברים אמיתיים יותר לומר. עם זאת, נדמה כי כלא 6 בוחרים להתעטף באמירות מתחנפות ולהיראות סמי-כועסים כדי להיכנס לרשימות ההשמעה ברדיו ולתודעה הכללית של בני הנוער. גם זאת פרנסה, ללא ספק. אמנות? תנסו עוד פעם.
הכי בלונדיני: אהבה
הכי שחורדיני: לא יכול