מוריסי ומהות החיים
באלבומו החדש, מוריסי ממשיך את הקו הקוטבי שמזוהה אתו, אלא שהפעם הוא מרשה לעצמו לחטוא באופטימיות
בתחילת השנה, הריצו ב-Ynet סקר לבחירת השיר האהוב ביותר של הסמית'ס בכל הזמנים. "Last Night I Dreamt" לקח מקום ראשון. אני בחרתי ב"Panic", שלא התקרב לשלישיה הראשונה. נכון, מדובר בבחירה שטחית, אבל יש לה סיבה. זה היה הלהיט בדיסקו של הקיבוץ כשהייתי ילד. במילים אחרות, השיר הזה אומר לי משהו על החיים שלי. או אם לצטט מתוך "Panic" (בתרגום חופשי): "המוזיקה שהוא (הדי.ג'י) מנגן ללא הפסקה לא אומרת לי כלום על החיים שלי". עכשיו תעבירו את השיר לימינו וצאו לכיכרות עם לפידים לבקש את ראשו של סקאזי.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר - אני כבר קירח, ולמוריסי הבן זונה עדיין יש בלורית ודיסק חדש "MORRISSEY-ringleader of the tormentors". אז מה כבר יכול מישהו כמוהו למישהו כמוני? התשובה שלו מגיעה כבר בשורה הראשונה - אף אחד לא יודע מה הם החיים האנושיים, למה באנו ומתי נמות ובכל זאת, אנחנו נפגש.
זו השאלה התוכנית שמניעה את חלקו הראשון של הדיסק. זה קצת צפוי, לא משהו שלא קיבלנו ממנו באלבום האולפן הקודם "You are the Quarry" שהחדש נחשב כהמשכו. אבל הי, זה היה אחלה דיסק. הגדוּלה שלו הייתה, אפרופו הנעורים שבאו פתע אל סופם, שיכלת לשמוע אותו במחשב במשרד בלי שאתה או הדיסק תרגישו מחוץ לאלמנט שלכם.
מתוך ארבעת השירים הפותחים את החדש, שלושה מלווים בדיסטורשן הגיטרות-תופים המוכר של מוריסי מהזמן האחרון. אהוד בנאי חטף ביקורות על סוג כזה של רוק בדיסק האחרון שלו. הגיטרות האלו, העוטפות משני הצדדים, לא נכנסות אל השיר שהכי הרבה נכתב עליו עד עתה בדיסק הנוכחי: "Dear God Please Help Me". השיר השקט והעדין בדיסק, שמספר על הדרך האטית של מוריסי ברחובות רומא שסופה סקס עם אהובו. והוא מת מפחד וקורא לאלוהים.
ידעתי את כל הדברים האלו לפני ששמעתי את השיר וכבר תכננתי לסגור את עצמי טוב טוב ולא לתת לו להכנס, אבל השיר המקסים הזה תופס מייד. קשה לומר שהפנייה לאלוהים היא יוצאת דופן מבחינת מי שהתרגל לשיר על מות המלכה, ז'אן דארק או ישו. אלא שכאן, בלי הגיטרות, הוא מפוייס יותר. המיקום הייחודי של הרצועה הזו בדיסק, בסך הכל השיר השני, מחזק את האמינות של האמירה האישית, כזו שבאה אפילו על חשבון הרצף המלא של שירי האלבום. בהופעה חיה, השיר הזה כנראה יישמר להדרן. בדיסק הקודם, מוריסי חיכה שלושה שירים עד שהביא את "Come Back To Camden", השיר השקט על הרחובות של לונדון, שבהם השתוללה פעם הפאניקה.
השאלה שאין עליה תשובה בפתיחת הדיסק, מה הם החיים, תיענה באמצע הדיסק בתשובה "Life is a Pigsty" (החיים הם דיר חזירים), שהוא האלקטרוני מכל שירי האלבום, וגם זה בקטנה, כי הגיטרות כאן כל הזמן, ובו מוריסי חוזר להיות מדוכא. אבל הטענה של השיר, תוביל את הדיסק לחלק השני ואל האמירה שבו: האהבה והמוות. נקודת המפגש הזו, של הכרה בדכאון ובמוות, ומנגד האהבה שמשחררת את מוריסי. ואלו המקורות שלו שבהם הוא במיטבו. הרי זאת גם הייתה הדרך המוסיקלית של הסמית'ס: מוסיקת פופ-רוק שמחה, אגב טקסטים רציניים.
כשמוריסי שר "I'll never be anybody's hero now", הוא מבואס כי האהבה שלו מתה ואין לו למי להיות גיבור יותר, אבל מהבחינה הזו, הוא חופשי. הוא כבר לא צריך להיות גיי-אייקון, הוא לא צריך לענות על הצורך של הקהל או המבקרים והוא יכול להיות הוא עצמו, ורבאק! הוא גם יכול להיות אופטימי. ואם בא לו, אז הוא יביא שני שירים עם להקת ילדים מזעזעת ברקע. גם על העטיפה, הרובה מהדיסק הקודם מתחלף בכינור.
בשיר 10 הוא פותח את העיניים והעולם גורם לו להקיא ובעיקר אמריקה, אבל אז הוא רואה מישהו שיכול להתאים לו, והאדם הזה הוא יצירת אמנות בשבילו, ומוריסי היה נותן לו את לבו אם היה לו. ב-"You are the Quarry" זה דומה והפוך. שם הוא שר על איך אתה פותח את העיינים ורואה מישהו שאתה מתעב מבחינה פיזית.
הדיסק מסתיים עם ההכרה הברורה של המוות, והשמחה שהוא בכל זאת מביא: "I Just Want to See the Boy Happy", (אני רק רוצה לראות את הילד הזה שמח) שאפילו יש בו חצוצרה, ולסיום, הלידה מחדש עם "At Last I am Born", שהשמחה שמוריסי מקרין בו, רק במזל לא מתפרצת לפסדובלה. לסיכום, אומר משהו על החיים. כבר אמרתי? נקווה רק שהבנות במשרד יסכימו לשמוע אותו.