מתמזמזים
הנגנים עין-הבר וגולדמן לא ממצים את כישרונם ב"מנגנים אהבה". מקרה? נראה שלא
ניצן עין-הבר וגדי גולדמן – יותר ממילים 2 (מנגנים אהבה) / הד ארצי
דברי קינה על הליכתה של תרבות המוסיקה הישראלית בתלם התעשיינים, כבר מוצו. עם זאת, מדי פעם, אתה מקבל מכה נוספת בבטן הרכה, שמעצבת לך מחדש את הפרספקטיבה, ובשורה התחתונה מעלה בך שתי שאלות - עד כמה נמוך עוד נוכל לרדת, ואיך אנחנו מתייחסים למוסיקאים הנפלאים שלנו?
ניצן עין-הבר וגדי גולדמן הם שני מוסיקאים מצוינים ומוכשרים לעילא, שהם הדמויות מאחורי הצלילים של מנגינות רבות. בימים אלה, יצא אלבום חדש שלהם, שכולל 13 ביצועים אינסטרומנטאליים לשירי אהבה רבים של מיטב אמני ישראל, דוגמת "פתאום כשלא באת" (שלמה ארצי), "אהובתי" (משינה), "היא לא דומה" (ארכדי דוכין), "זכיתי לאהוב" (עברי לידר), "בואי נגיד שאני שלך" (אלון אולארצ'יק) ונפלאים נוספים.
עין-הבר מתנהל בשירים בין חצוצרה לסקסופוני בריטון, טנור, אלט וסופרן, גודלמן אחראי על קלידים ותכנותים, והשניים עיבדו והפיקו ביחד אלבום נעים זמירות, שהקונפסט שלו לבדו גרם לי לחנק קל בגרון. אחרי מספר שמיעות, לבי התמלא בתחושות מעורבות, שנעות בין הנאה צפויה מראש מהמוסיקליות של השניים וחבר הנגנים שמשתתף איתם באלבום - שי דגן, נועם בורג, בנצי גפני ודורון רפאלי (גילוי נאות: רפאלי קרוב משפחה של הח"מ), לבין תחושת החוסר מיצוי של הפוטנציאל האמיתי שלהם, שלכאורה אין לו מקום בתרבות בארץ.
עין-הבר הוא נשפן בחסד שמנגן היום בכל מקום - הסינגולדה של הנשפנים, אם תרצו - שבכל הפקה שהוא לוקח בה חלק, מצליח לחדש ולא להישמע כמו תקליט חוזר שבא לגזור קופון. הוא חלק בלתי נפרד מתעשיית המוסיקה היום שכוללת מספר מצומצם של מוסיקאים שנעים בין אולפנים, חדרי חזרות, הופעות ואינספור חלטורות. אין לדעת איזה צליל היה היום למוסיקה הישראלית בלי האנשים הטובים הללו שיודעים את העבודה, מרגישים אותה ונותנים מעצמם בכל פעם מחדש.
באלבום "יותר ממילים 2", עין-הבר נשמע כמו גרסה שבלונית ומתעלקת של Kenny G, המוסיקאי שבגלל השוואות אליו יצא לי לקבל יריקה בפרצוף מכמה סקסופוניסטים. העיבודים שלו ושל גולדמן מתוקים להחריד, חסרי כל תעוזה והם בבחינת אוננות מחשבתית לעומת היצר האמיתי שזורם בעורקיהם. התוצאה הסופית היא אלבום מזמוזים חף מכוונה ללכת עד הסוף. זה נעים, אבל לא מתקדם לשיא של ממש.
התחושות, אפוא, מעורבות, והדברים האמורים לא מופנים אך ורק לאמנים. נדמה כי בישראל של היום אין הצדקה קיומית למוסיקאים מוכשרים כאלה, אלא אם כן יכוונו נמוך, ויאכילו את הקהל הרחב בכפית. יש במדינה הזאת אינספור מוסיקאים מוכשרים (הבהרה קטנה: מוסיקאים אינם נמנים רק על אוכלוסיית כותבי השירים), שיודעים שאין להם מה לעשות כאן. הם לוקחים את הרגליים ונוסעים לחו"ל. הם הולכים לחפש את עצמם בניו יורק ומקווים לקבל שם את ההכרה המיוחלת. אלה שנשארים בארץ, מנסים להשתלב במיינסטרים, חלקם על ידי אימוץ חסר הבחנה של סגנונות, וכתוצאה, אין להם שום פנים משל עצמם.
במקום לפרוץ גבולות ולקחת קדימה את המוסיקה הישראלית, הם מסתובבים עם פנקס חשבוניות בכיס, ומוכרים את מרכולתם לכל דיכפין. זה עצוב שאין בארץ תרבות של מוסיקה אינסטרומנטאלית מקורית, שלא תמותג בין לילה כמוסיקת מעליות. הבמה הזאת שייכת היום למוסיקאים מחו"ל שקופצים לדפוק שתי הופעות בערב. ושלא תהיה לכם שום טעות - ההופעה השנייה תמיד פחות טובה.
עין-הבר וגולדמן מגישים אלבום מחווה לשירי אהבה ישראלים, ועל הדרך מנגנים אלבום מחווה שמוקדש אך ורק להם. למוסיקאים שהם רצו להיות, אמורים להיות, ונכון לישראל של השנים הקרובות, כנראה שגם לא יהיו.
ניצן עין-הבר וגדי גולדמן – יותר ממילים 2 (הד ארצי) 50:25 דקות
הכי בלונדיני: צליל מיתר
הכי שחורדיני: אהובתי