היי מישהו שומע?
חבל שלאלבום המקסים של נורית גלרון אין סיכוי ליצור תהודה חזקה
נורית גלרון – מה שהשמיים נותנים / אן.אם.סי
"הציפור כבר לא מזמרת, והירוק כבר לא ירוק.... אך הגוף קרוב, היחד, ושמים באין כוכבים, מלמדים אותנו לקחת, את מה שהשמיים נותנים" (מילים: נתן זך / לחן: יצחק קלפטר). המילים הנפלאות הללו, מתוך שיר הנושא של אלבומה החדש של נורית גלרון, הם מעבר לשיר אהבה והרבה מעבר לשיר פספוס או געגועים. הרבה מעבר לשיר קבלה ושיר הכרה במציאות, שיר כמיהה ושיר תפילה כואבת. מעבר להכל, הוא מייצג את התחושה בלב שמלווה את שמיעת האלבום החדש והנפלא שלה.
איפה נמצאות היום הזמרות הגדולות שלנו? לאן נעלמה התקופה הקסומה שבה "דיווה" הייתה מילה שהיינו אומרים בלחש, בחדרי חדרים, פן נפגע בכבודן של זמרותינו הגדולות? כמה מקום יש כיום בחברה שלנו לזמרת מבצעת שאינה חוטאת בכתיבה, מבלי שתמותג כדינוזאור בגן החיות התרבותי? לצערי, התשובות לשאלות אלו אינן מעודדות.
בתחילת המאה הוציאה גלרון את "להתראות מתוק" בהפקה מוסיקלית של אבנר חודורוב, אלבום שסבל לא מעט משבלוניות ומחוסר מיצוי שלה כמבצעת וכמי שבוחרת את חומריה בקפידה. אותו אלבום, מבחינתי לפחות, לא הצדיק מיקום של כבוד על מדף האלבומים הביתי. שש שנים אחרי, חברה גלרון ליזהר אשדות, ושקדה על אלבום חדש.
התוצאה הסופית פשוט מקסימה - קפיצת מדרגה עצבנית מהאלבום הקודם שלה, שבאה לידי ביטוי במירב המשתנים. בחירת השירים מצוינת, שילוב הכותבים, צעירים וותיקים גם יחד, יוצר תרכובת מוסיקלית איכותית ומבורכת שנשמרת לאורך כל האלבום. גלרון מרגשת ומרתקת ב"אתה משתחרר" של שילה פרבר, לא פחות מאשר ב"דרך הכל" של קורין אלאל ומאיר גולדברג, או מ"סוכנת חשאית" (המבריק, אגב) של יענקל'ה רוטבליט ויוסי פרץ.
תענוג לחזור ולשמוע לחנים של אילן וירצברג (יוצר מוכשר שכיום מופיע בפני עשרות בודדות של אנשים, וחתום על כמה מהשירים היפים בזמר העברי), שנתן את כוחו ב"פגישה מקרית" (מילים: שבא סלהוב) וב"בסוף הדרך" (מילים: נתן יונתן) שחותם את האלבום.
גלרון מוסיקאית נפלאה. היא מבצעת מדויקת שגם משאירה מספיק מקום לרגש וגם חפה ממונוטוניות. תשומת הלב שהיא נותנת לכל אות ממילות שיריה, אינה גורעת מההגשה הקולחת של כל אחד מהם. היא יכולה לשיר שירה כמו שהיא יכולה לשיר רוק ופופ, וכשהיא מעזה ולא מסתתרת מאחורי ההצהרה "אני לא זמרת ג'אז", אפשר גם ליהנות מיכולת האלתור שלה, כמו הדגימה הקצרה מדי שמוגשת ב"שיר עברי" של איתן נחמיאס גלס ואלון אולארצ'יק.
היא יכולה לשיר משפטים כמו "אין כמו רוח של פרחים לעור פניה של אישה" בשיר "ספינותיה" של מאיר גולדברג ודודי לוי, לצד משפט שמתחיל בצמד המילים "איך פתאום" (הפחות "מסורתי", אם תרצו) בשיר "אתה משתחרר" של שילה פרבר. לגלרון זה לא משנה. היא מגישה את זה אישי, אינטימי, והמילים הופכות לחלק בלתי נפרד מהשיר.
אבל כמה מקום יש לזמרת גדולה כמו נורית גלרון בישראל של 2006? בעידן שבו האלוהים החדש שלנו הגיע אתמול לאודישן, ואם הוא לא מוציא רינגטון או משתתף באופרת סבון, שלא יתלונן שמעטים יפקדו את בית הכנסת שלו. עידן שבו השמיים מורידים לנו קמצוצי תרבות ופירורי איכות, בעוד אנו משוכנעים שקיבלנו את כל העוגה. ובו בזמן, כשמגיע אלבום איכותי ומרגש כמו החדש של גלרון - מפגן של כשרון, אמנות, יצירה ורגש - אנחנו עלולים לקבל כאב בטן.
הקהל של גלרון יוכל בקלות להתענג מאלבומה הנוכחי, אבל ספק אם זה יביא לה קהל חדש. לשאלה המתבקשת – האם היא צריכה קהל חדש – יש תשובה פשוטה מאוד: בוודאי. מי לא רוצה להגיע לאוזניים חדשות? ההנחה שלי היא שכל מי שלא תהיה לו מתנה מקורית להביא לדודות ולדודים בליל הסדר, ייכנס לחנות התקליטים ויקנה את האלבום החדש של גלרון. מצד אחד, זה נחמד ומצד השני, זה קצת עצוב. מגיע לה קצת יותר מתשומת לב של חגים. אבל, כאמור, אין לה מקום בהיכל של אלוהי המוסיקה החדשים.
"המוסיקה", אמר ויקטור הוגו, "מייצגת את אשר אי אפשר להכניס למילים ואת מה שלא יכול להישאר בדממה". ספק אם תשמעו את גלרון מתלוננת בראיונות במסגרת מסע פרומו חוצה גבולות. את הפספוס ואת העונג תוכלו לשמוע ברצועות היפות של האלבום. סליחה, לא רצועות - שירים. "אני באה מרחוק", שרה גלרון באלבום את מילותיו של רוטבליט: "לא הבאתי מטען, להצהיר עליו כאן, ולא באתי לפזר ענן עשן של הבטחות, אם לא תראה בי מה שאין בי, לא תבקש ממני הוכחות". נשמע לי כמו אחלה סיום להפעם.
נורית גלרון – מה שהשמיים נותנים (אן.אם.סי) 47:14 דקות
הכי בלונדיני: סוכנת חשאית
הכי שחורדיני:על הגבול הדק