זו את שמשתנה לי
אחרי שש שנות געגועים, אמיר עמרמי מגלה רונית שחר מפוספסת
רונית שחר – להתחיל להמשיך / הד ארצי
בעתיד, לא יהיה קשה להיסטוריונים ומוסיקולוגים לנתח את התמורות שחלו במוסיקה הישראלית, באמצע העשור הראשון של תחילת המילניום. "רמת ציפיות גבוהה", הם ודאי יכתבו בספריהם, "הייתה בקרב ציבור שוחרי המוסיקה, ממוצרי הפלסטיק שתעשייה שלמה ביקשה למכור לו השכם וערב, שלא בחלה בשום אמצעים, והגישה לקהל הצרכנים שלה מוצרים צמחוניים למדיי בעטיפה של חבילת בשר".
"עם זאת", ימשיכו, "עדיין נשאר בתרבות הישראלית גרעין קשה של יוצרים, שמשנתם המוסיקלית הייתה על טהרת האמנות, שביקש לגרות את נשמת מאזיניהם. בין היוצרים הללו, לדוגמא, ניתן היה למצוא את רמי פורטיס וברי סחרוף (שהיו ידועים כ'פורטיסחרוף' – כמו הרחוב הראשי בת"א, אלנבי לשעבר), סיון שביט, עמיר בניון ואמנים נוספים, שחזרו משתיקה של שנים מספר, ובאמצע העשור הראשון של תחילת המאה, נחקקו בתודעת התרבותיות של הציבור הישראלי". באותו ערך באנציקלופדיה העתידית, ספק אם ימצא קישור מקוון לערך "להתחיל להמשיך - אלבומה השלישי של רונית שחר".
ערך מיוחד יוקדש להתרככות הבלתי מאוזנת שחלה בקול הנשי במוסיקה הישראלית: שילה פרבר התחילה לעבוד עם דניאל סלומון, אדם רך נפש; איגי וקסמן יצאה באותה תקופה עם אלבום רביעי, ממותן למדי, חסר את אותה בעירה אופיינית; דנה ברגר, אחת הסמלים המובהקים של הרוק הנשי בישראל, שבה לחבק את הגיטרה האקוסטית, וחברה למפיק המוסיקלי לואי להב (שללא ספק, תקראו עליו בערך "הפקה בחסד"); ואליה הצטרפה גם רונית שחר, מושא רשימתנו, שגם אותה הפיק להב. חלקן הפכו לאימהות, דבר שהשפיע על הקו היצירתי שלהן.
בחזרה להווה. אחת הכמיהות הכי גדולות של לבי בשנים האחרונות, הייתה ליצירה חדשה של רונית שחר. אלבום הבכורה של הזמרת הנפלאה מקרית ביאליק חדר לי עמוק ללב. "שלום לתמימות" ליווה אותי ורבים מבני שכבתי, כשעינינו נשואות אל שורות הביטחון של המדינה, בדיוק כשהתחלנו לצאת מהבועה שחיינו בה. שחר הייתה אותו הקול שבקע מהדיסקמן שהתחבא מאחורי הכריך המעוך שבתיק. אנשים היו מזמזמים את "אהוב יקר", באוטו ומתחת לדמעות בטקס יום הזיכרון. "תמיד זה בינתיים" שימש עילה לכל ריב שהוא, ו"עכשיו ניגע" היה שיר געגועים שליווה אותך במחשבות על אהובה שמעולם לא הייתה שלך.
כמה שנים אחרי זה, השתחררנו מהצבא ומחלומות אחרים שהיו לנו. שחר שיחררה אז את "ספרי לי הכל" עם שירים נפלאים כמו "נורית" האלמותי, "ספרי לי הכל", "תירגעי עכשיו" וטובים אחרים. מאז אני יושב דרוך, ממתין לסנוניות מכיוונה. כשיצא הסינגל הראשון שנשא את שם האלבום השלישי, חששתי שמא לא יימצא בו הקסם והחן שהיו בשני האלבומים הקודמים.
"להתחיל להמשיך" יצא כסינגל בהחלט לא מייצג, אך בשאר האלבום אין ולו שיר אחר שיכול להתברג אל רשימות הרדיו העקשניות (ע"ע, המוסיקה של העשור הראשון של תחילת המילניום - בעוד 50 שנה). טיב הכתיבה והיצירה של רונית שחר אינם באים לידי ביטוי באלבומה השלישי. ההפקה המוסיקלית של האלבום היא הפקת לואי להב קלאסית, שנשמעת בדיוק כמו הרבה דברים אחרים שעשה.
שחר לא מצליחה להתרומם עם שירי האלבום שהיא חתומה עליהם. אלה, ואת זה אני רושם בצער רב, נגועים בקורטוב של בוסריות.החומרים ששחר הוציאה עד היום היו מרגשים פי כמה וכמה. זה לא שהיא צריכה לנסות לנצח את עצמה, אבל בהחלט היה טוב יותר אילו הייתה נותנת את הדעת על הרפרטואר המכובד שיש מאחוריה, לפני העבודה על אלבום חדש. אולי גם, חלילה, לשנות קצת את הקונספט ולצאת מהשבלונות של הפריטות האקוסטיות והתופים שנכנסים בדיוק איפה שמצפים מהם.
אחד הפספוסים הגדולים של האלבום הוא "אנשים נעלמים", שעטוף בלחן פשוט וחסר ייחוד, אולם הנפילה הכי החזקה שלו היא ברמה הטקסטואלית. סיפור השיר הוא כללי מדי - כבר מהשורה הראשונה אתה רוצה לגלות יותר, אך לא מגיע לידי סיפוק בהמשך. הדואט עם חמי רודנר ב"תבוא קרוב", מתגלה כדואט סימפטי, אך עדיין מאוד חלבי, כמעט כמו שאר הרצועות. הנקודות החזקות של האלבום, הם שני השירים ששחר אינה חתומה על הטקסט שלהם: "רחל" של מאיר אריאל ו"במותי" של אברהם חלפי. שני השירים הללו הם תענוג צרוף, שלמרבה האכזבה אינם מייצגים את קו האלבום.
שש שנים עברו מאז צאת אלבומה השני. אין לדעת אילו מילים יצאו ונכנסו ממגירת השירים שלה במהלך אותן שנים. שש שנים, ואני מתחיל לעסוק בשאלה האם שחר מיצתה את יכולת הכתיבה המיוחדת שלה, או האם הכורח גרם לה ליישר קו מול מציאות אומללה. שש שנים אחרי, ואני נשאר עם עוד באלבום ישראלי שיצא בסמיכות לחגים, שאחריהם כבר לא יתקרב למדף הדיסקים בסלון.
רונית שחר – להתחיל להמשיך (הד ארצי) 40:41 דקות
הכי בלונדיני: במותי
הכי שחורדיני: מאמי שלי
רונית שחר מעלה מופע בכורה לרגל צאת האלבום, ביום שני הקרוב ה-10 לאפריל 2006 בשעה 21:00, במועדון הזאפה בת"א.