כאוס עם דאוס

דאוס היא להקה מלאת סתירות. עד לפריצתה, איש לא ידע שבבלגיה יש סצנת רוק אלטרנטיבי, או משהו פרט לחנויות לעניבות ומגזיני פדופיליה. בישראל חובבי המוסיקה נחלקים בין מי שרואים בדאוס את אחת הלהקות המשפיעות ביותר על העשור הקודם, לבין מי שלא שמעו עליה. גם בביקורה השלישי בארץ, לשלוש הופעות הכוללות ערב משותף עם פורטיסחרוף, עדיין לא ברור מי אמור לחמם את מי. אגב, פורטיסחרוף יחממו את דאוס.

"אנחנו לא באמת כזו להקת אוונגרד" אומר אתמול (חמישי) טום ברמן, הסולן-גיטריסט והרוח החיה של דאוס, במסיבת עיתונאים צנועה במלון דן. "אנחנו עושים רוק. אנשים רוקדים בהופעות שלנו. הם פשוט... לא תמיד יודעים מתי להצטרף לשירה...".

דאוס התפרסמה לראשונה ב-1994, כשלקחה את הרוק האלטרנטיבי שלא התבגר מאז הפיקסיז, ואיתגרה אותו במערבולת מטורללת של כינורות חשמליים, גיטרות דיסהרמוניות, סימפולים ומחוות לפרנק זאפה ולוולווט אנדרגראונד. כעבור שנה הם כבר נחשבו לאחת הלהקות המשפיעות בעולם.

"הניינטיז היו הסיקסטיז שלנו". אומר בארמן. "בשנים הראשונות נתנו לנו לעשות כל מה שרצינו. היום בוחנים כל פני מארבעה כיוונים לפני ששמים אותו על תקליט. זה בעיקר עקב מה שהחלפות הקבצים עשו לתעשייה".

המחשה לדברים שדאוס הורשתה לעשות בשנותיה הראשונות, היא האקספרימנט המשונה My Sister is My Clock - כחצי שעה של רעשי רקע לא ברורים, שחברת איילנד רקורדס ניאותה להפיץ כתקליט. מי שזוכר את גניזת התקליט השלישי של פיונה אפל בשנה שעברה על ידי סוני רקורדס, בשל "מחסור בלהיטים", יכול להבין למה ברמן מתכוון.

"חברות התקליטים ניטרפו מהאלבום" הוא אומר. "אבל אנחנו אהבנו. גם היינו על סמים כשעשינו אותו. האמת, כל השירים שלנו נכתבו תחת השפעת סמים. הם גם מעולים כדי לעשות אתם סמים. וזה בדוּק".

לפני שש וחצי שנים, אחרי ארבעה אלבומים מגוונים ושונים זה מזה ("אני מקנא במי שמצליחים להמשיך לעשות את אותה המוסיקה, אני לא מסוגל") ומקבץ נאה של להיטי אם. טי. וי. והימנוני איצטדיונים ("אני חושב שאם טי וי אירופה אחראית במידה רבה להצלחה שלנו"), ברמן תלה את הגיטרה וניסה לעשות קולנוע. התוצאה היתה הסרט האנונימי יחסית Any Way the Wind Blows, שאותו כתב, ביים, הלחין, וקידם בכמה פסטיבלים. אנשים שצפו בסרט תיארו אותו קצת כמו שמתארים תקליט של דאוס: מורכב, מסחרר, מלא בסיפורים, מוסיקה נהדרת.

בשנה שעברה הוא הקים מחדש את הלהקה, ותוך זמן קצר הקליט את Pocket Revolution, שהוא האלבום המיינסטרימי ביותר של דאוס עד כה. מסע ההופעות בא מיד אחר כך. למזלה של הלהקה, ההיעדרות הממושכת לא פיזרה את המעריצים או השכיחה את השם. למעשה, נראה ששש שנות השתיקה הן מה שדאוס היתה זקוקה לו כדי לזכות במעמד של "להקה אגדית".

"אנחנו מתכוונים להישאר בינתיים בסביבה" הוא אומר "ובקרוב מאוד ניכנס להקליט את האלבום הבא שלנו. זו תהיה הפעם הראשונה שבה דאוס מוציאים שני אלבומים ברצף באותו ההרכב".

מה יהיה בו?
"דווקא אתמול היה לי חזון לגבי זה. אבל, עדיף שלא. בוא נגיד שהוא יהיה בן 47 דקות".

ברמן, כיום 35, הגיע למלון דן כג'נטלמן בלגי אדיב וצנוע. מי שעברו מחוץ לחדר שבו התראיין, ואולי אפילו שמעו כמה משפטים במבטאו הבריטי, יכולים היו לחשוב שמדובר בשליח מטעם האיחוד האירופי. לא ברור אם כשהוא לא במסיבת עיתונאים הוא עדיין אדיב כל כך או צנוע כל כך. אבל דבר אחד הצליח לדלוף ממנו: הוא באמת אוהב לעשות מוסיקה. כשהוא מזכיר את השיר האהוב עליו כרגע, Bad Timing, שפותח את האלבום החדש, לרגע מתגנב לפניו קצה חיוך,חצי מבויש, חצי נרגש. כששואלים אותו אם הוא יבצע את השיר בהופעות בישראל (כאילו שזה לא ברור) לשניה האצבע והאגודל שלו נפגשות, כמו בתנועה לא רצונית של אחיזת מפרט, ונראה שהוא ממש, אבל ממש צריך עכשיו סיבוב על הפנדר שלו.