את הכי הכי: ניקה ברזק פורשת מהגבעטרון אחרי 70 שנה
לאורך כל שנות הלהקה, שהחלה את דרכה בחנוכת מגרש הכדורסל של קיבוץ גבע, ניקה ברזק תמיד היתה שם. עכשיו, בגיל 88, היא שמה את העבר מאחוריה וצופה אל הבאות
קשה לומר שפרישתה של ניקה ברזק בת השמונים ושמונה באה בהפתעה לחברי הקיבוץ ובכל זאת, גם המחוספסים שבחברים התקשו להסתיר את ההתרגשות כשהסמל של הגבעטרון, מתוואי ההיכר של תבנית נוף מולדתם - מולדתנו, נקראה בפעם האחרונה לבמה בשבוע שעבר, בהופעה המשותפת עם ירדנה ארזי.
כמה ימים לאחר מעמד הפרידה, בבית הקטן ועמוס הזיכרונות שבגבע, יהיה מוגזם לומר שברזק התיימרה לשבור את שיא העולם של גינס. אם החיים בקיבוץ לימדו אותה משהו, זה לא לעשות מעצמה עניין. בת להורים ילידי רוסיה, בוגרת מחזור ה׳ של גבע, ברזק סוחבת את שירת הרבים הזאת על כתפיה כבר מגיל שמונה עשרה, כשהצטרפה לגבעטרון באחד מימי תפארתו של הקיבוץ: חנוכת מגרש הכדורסל.
התחביב ההומוריסטי הזה של חברי הקיבוץ הפך לעסק רציני בתחילת שנות השישים, כשנחצ׳ה היימן מבית אלפא הסמוך גילה את הגבעטרון והחל להקליט איתם אלבומים. אחריו באו המעבדים המוזיקליים חיים אגמון, צביקה כספי ואילן גלבוע, קלאסיקות בלתי נשכחות כמו "ים השיבולים", "עמק שלי" ו"גוונים", 20 אלבומים במאות אלפי עותקים, הופעות בארץ ובחו"ל, פרודיות אין ספור ופרס ישראל על מפעל חיים. מי שניהלה את המפעל הזה במשך שנים ביד רמה הייתה חברת הקיבוץ, רינה פירסטנברג, שכונתה "האימא של הגבעטרון". בשנת אלף תשע מאות ותשעים, כשהלהקה עברה לניהול מקצועי - היא נאלצה לעזוב. זה לא היה קל. לא לה ולא לניקה, שהלכה איתה יד ביד מגיל הגן. במשך כל שנותיו התנהל הגבעטרון כעסק משפחתי לכל דבר, עם אהבות וקנאה, וצאצאים שהצטרפו ללהקה בעקבות הוריהם.
ב-30 השנים האחרונות, מנהלת ניקה את ארכיון הקיבוץ ואחראית על העלון המתפרסם בו. מי שיחפש את שורשיה של תנועת העבודה ימצא אותם מסודרים כאן באלפי קלסרים ותיקיות - שעוסקים בעניינים שברומו של עולם - משיאי היבולים במטעים ועד תלונות על שעות הפתיחה של הבריכה.
בעוד שעה קלה תרד השמש על העמק אבל האישה הזאת שכבר 70 שנה לא מפסיקה לשיר, תיפרד מאיתנו בחיוך הנצחי שלה ובמילים שמבקשות לחבר למדינה הזאת סוף קצת יותר אופטימי.