הקסם עדיין שם: א-הא כישפו את האלפים שהגיעו לרעננה

למעלה מ-33 שנה לאחר שא-הא הגיחו לעולם עם הלהיט take on me, א-הא הופיעו אמש לראשונה בישראל. בדרך כלל הסיפור עם אומנים מהתקופה ההיא שמגיעים להופיע אצלנו אחרי נקודת השיא שלהם כולל המון נוסטלגיה שלעיתים באה לחפות על שינויים טבעיים שמתרחשים עם השנים, אבל אם יש משהו שהקהל למד אמש הוא שחברי א-הא לא ממש צריכים את המשענת הזו. במשך כמעט שעה וארבעים דקות א-הא הרימו מופע מהוקצע, מדוייק וחד שכלל סט ליסט מדוייק שסיפק לכל מי שהגיע לאמפי ברעננה תמורה מלאה לכספו.

אחרי הופעת חימום מהוקצעת של "החברים של נטשה" שקצת חסרה אנרגיות אבל נעמה מאוד ונשמעה נהדר (בגלל הפקקים בכניסה לאמפי החמצנו את אדם שעלה לפניהם), המופע נפתח באיחור קליל של רבע שעה מהשעה הנקובה עם Cry Wolf. שלושת חברי הלהקה, הקלידן מאגנה פיורהולמן, הגיטריסט פול וואקטר-סאבוי והסולן הצעיר הנצחי מורטן הארקט עלו לבמה והוכיחו שמשהו בגנטיקה של הגברים הישראלים - קצת דפוק. בוא נעצור שניה ונדבר על זה - איך לעזאזל מורטן הארקט, מישהו שעוד שנתיים סוגר שישים, נראה ככה? ויתרה מכך - איך לעזאזל הוא הצליח לשמור על אותו הקול הצלול שכולנו זוכרים? אז נכון, היה רגע אחד בהופעה שהקול המדהים שלו נסדק ולא ממש הצליח להגיע לגבהים של פעם בשיר "train of thought"- אבל בהתחשב בכך שזה אחד השירים הכי קשים לביצוע ובהתחשב בעיבוד הלא ממש מוצלח שעשו לשיר בנסיון להאט את הקצב המהיר שלו - הפישול הקל שם מובן.

אז בואו ונדבר רגע על הקול הענק הזה. במהלך הסט ליסט העשיר שכלל לא פחות מ-18 שירים מכל שנות הפעילות של הלהקה הארקט הפגין יכולות ווקאליות מרשימות שהתעלו מעל לכל ציפיות שבאנו איתן. הביצוע שלו ל-Lifelines היה כל כך מרגש ומדוייק, והרגע הגדול שבו כל הקהל שר עימו את "Hunting High And Low" היו לא פחות ממהפנטים. בסביבתנו היו קבוצה די מגניבה של עריתים ומעריצות שרקדו וקפצו לכל שיר - אך ממבטים ששלחנו לצדדים זיהינו את אלו שהגיעו רק כדי לעמוד כמעט שעתיים ולזכות לשמוע את Take on me. ההופעה כללה כמעט את כל הלהיטים הגדולים של הלהקה משנות ה-80 ועד היום וכולם מלבד "train of thought שציינו שמעט איכזב - נשמעו פשוט מדהים. רצף הבלדות שכלל גם את Stay on these roads היה מעולה והביצועים לשירים שהקהל הישראלי קצת פחות מכיר כמו Minor Earth Major Sky הצליחו להפתיע, כמו גם לבלב את הקהל המקומי שכנראה חלקו הופתע מכך שהלהקה שיחררה שירים אחרי 1984 ונתקע כשהארקט הפנה להם את המיקרופון כדי שיצטרפו אליו בפזמון בשיר הזה ופשוט צרחו בהתלהבות.

עוד בלטו בחלק הראשון של ההופעה גם Foot of the mountain, הסינגל הראשון מתוך אלבום שנשא את השם הזה ויצא בשנת 2009 והיה האלבום האחרון שהלהקה הוציאה לפני הפירוק הזמני שלה שנה מאוחר יותר - זה שנמשך עד האיחוד בשנת 2015. השיר העוצמתי Manhattan Skyline זכה לעיבוד מעולה וקצת פחות זועם מהמקור ,ועדיין - מדוייק וסוחף שרק הדגיש עד כמה הלהקה הזו באה לתת עבודה. ואז הגיע השליש האחרון של הלהקה, זה שכמובן כלל גם את ההדרן המיוחל. כאמור הבנייה של הסט ליסט היייתה מאוד נכונה והצליחה לשמור על מתח לאורך כל ההופעה כנראה שהלהקה שמרה את הטוב לסוף ובמשך חמשת השירים האחרונים הרביצה רצף משובח של להיטים שהרים את כל המקום על הרגליים.

הרצף הזה החל עם אחד הלהיטים הכי טובים של א-הא, I've been loosing you, והמשיך עם אחד מרגעי השיא של הערב - The sun always shines on TV. בשניהם הלהקה והסולן נשמעו במיטבם ואם עצמתם עיניים הרי שיכלתם בקלות לדמיין כאילו וכמעט לא חלפו להם 30 שנה.

עבורי פסגת הערב הגיע עם שיר הנושא מתוך האלבום השני של הלהקה "Soundrel days" - אולי השיר הטוב ביותר של הלהקה. שיר עם ניחוחות דארק אייטיז מובהקים, קצב רצחני ואנרגיות של להיט איצטדיונים. השיר נפתח באווירה שהזכירה מעט מוזיקה של כנסיות, מה שרק העצים את החוויה, והמשיך לביצוע סוחף ופשוט מעולה כשאני וסביבתי צווחים את הפיזמון המלנכולי כמו משוגעים בעוד אלו סביבנו לא מבינים מה אחוז בנו או איזה שיר מנוגן. יש לציין שמדובר בשיר קשה לביצוע עבור כל אומן, צעיר או מבוגר גבר או אישה, והארקט צלח אותה באופן מעורר הערצה. בעוד השיר הזה נגמר ונשמעו הצלילים הראשונים של שיר הנושא של הסרט ה-15 בסדרת סרטי ג'יימס בונד "007 באזור המסוכן" הקהל ברעננה החל לצרוח. בהופעות של הלהקה מסביב לעולם מדובר באחד מרגעי השיא של ההופעות והרגע היחיד בדרך כלל שבו הלהקה מתקשרת עם הקהל (ונגיע לנקודה הזו בהמשך) ורעננה לא הייתה שונה: פיורהלמן הקלידן הפעיל את הקהל במשך דקות ארוכות בעוד הארקט ירד להגיד שלום למעריצים ולמעריצות ולהצטלם איתם - באחד מהקטעים הכיפיים של הערב.

ואז הרגע הזה הגיע, אותו הרגע לשמו חלק גדול מהקהל כיתת רגליו לרעננה. בעוד הצלילים הראשונים של Take on me נשמעו - כל הנוכחים באמפי רעננה החלו לצרוח והארקט וחבריו החלו לנגן את אחד הלהיטים הכי גדולים של שנות השמונים ואחד השירים הכי מזוהים בעולם. הביצוע היה מושלם, ושוב - קולו הערב והצלול של הארקט לא פיספס שום נקודה, מה שהיווה סיומת נהדרת לערב כמעט מושלם עבור חובבי הלהקה. למה כמעט? אולי כי בכל זאת, אם אהיה חייב להתלונן על משהו, זה על ההיעדרו הבולט של של הלהיט הכי גדול של הלהקה ב-25 השנים האחרונות Summer moved on - קצת קשה לחשוב על הלהקה ולא לחשוב על השיר זה ומעט תמוהה שהוא לא נכלל בפלייליסט אבל מעבר לתמיהה הזו, כאמור, הפלייליסט היה מעולה ויותר מסיפק את הסחורה.

ולפני אני חייב לדבר על מה שאני מכנה אפקט ה"שלמה ארצי", התחושה הזו של הקהל הישראלי שהאמן חייב לפלרטט איתו לאורך כל ההופעה ולהחמיא לו על כמה שהוא הקהל הטוב יותר וזה הערב הכי טוב בסיבוב ההופעות שלהם וכו'. א-הא היא להקה נורווגית, וכל מי שראה אי פעם הופעה שלהם (אפילו ביוטיוב) יודע שלא מדובר בחבורה דברנית יתרה על המידה מה שנתפס לעיתים אצל הצופה הישראלי כסוג של סנוביות. במהלך ההופעה הלהקה מיעטה לתקשר עם הקהל אבל כשהם עשו זאת, רואים שהם היו מאוד נבוכים ומשועשעים באותה מידה. באופן אישי אני לא מחסידי אסכולת ה"שלמה ארצי" ומעדיף שהמוזיקה תדבר בעד עצמה - ואתמול בערב ברעננה המוזיקה דיברה, ודיברה כל כך חזק שלא היה צריך להוסיף מילה מיותרת. עכשיו כל מה שנותר הוא לספור את הדקות להופעה הבאה שלהם בארץ, או להמתין שאיזה אמרגן אמיץ ירים את הכפפה ויביא לפה כבר את דוראן דוראן.

נקודה מעניינת לסיום: את ההופעה חתם הארקט במשפט: "לילה טוב תל אביב" - שכנראה גרם לחלק מאנשי השיווק של עירית רעננה להתקף לב קל, ולשאר הנוכחים לצחקק ביניהם, שהרי התרגלנו כבר שכל האומנים שמופיעים במרווח שבין ראשון לציון ורעננה מסיימים כך את הערב.