כך הפכה נינט לכוכבת הריאליטי הראשונה בישראל

נינט טייב נכנסה אל חיינו אי שם ב-2003 בצעקת "ים של דמעות", שמהדהדת בניצנים עד היום. בימים בהם הריאליטי היה עוד בחיתולים הראשונים, ימים בהם להצביע מהבית היה פסגת הטכנולוגיה, ממש פרק של "מראה שחורה", ימים בהם לצביקה הדר היה זקנקן תיש וזה היה בסדר, ימים בהם שירי מימון לא ידעה שעם כל הבאסה של מקום שני בתוכנית כישרונות גדולה, דווקא היא תהיה זו שבסופו של דבר תופיע על במת ברודווי עם תפקיד ראשי ב"שיקגו". כן, אלו היו הימים.

נינט הגיעה לאודישנים בשנת 2003 במדים, נטולת איפור, נטולת מניירות, נטולת אינסטגרם, סנאפצ'ט או טוויטר. היא באה לשיר והיא עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - שרה וריגשה (ועם ישראל מנסה לשחזר את היכולת להצטמרר ממנה מאז; לא סתם חגיגות הפיצול נערכו עם שחזור מיתולוגי של "ים של דמעות" בביצועה). נינט שרה את "ילד אסור, ילד מותר" מול מתי כספי (שהלחין את השיר), צביקה הדר ואסף אשתר. אשתר בקושי הצליח לרסן את ההתרגשות, כספי בדרכו הכספית התרגש גם הוא. היה ברור שלעבור את האודישן - היא עברה. עוד לא היה ברור בהכרח שלהיחקק בקאנון המוזיקה הישראלי - היא תיחקק.

חודשיים בערך אח"כ הגיע גמר "כוכב נולד" הראשון. וינטג' טלוויזיוני - כוכב נולד המקורי, כמעט כמו תיק של שאנל, לא "הכוכב הבא לאירווזיון אם יאשרו לנו להביא לופר", לא אדפטציה של אקס פקטור או דה וויס, כוכב נולד. ואכן, זו הייתה לידה של כוכב לכל דבר. הרגע של נינט באותו הערב היה רגע בלתי נשכח, בתוך זמן ותקופה שלא ישוחזרו שוב - שזה כידוע לכל, שילוב קטלני של קעקוע בזיכרון.

אז מה היה לנו שם? יותר מהכל הייתה ראשוניות, אותנטיות, רגע מקורי שלא מנסה להדהד רגע שכבר היה/ יש גמר ראשון אחד, ונינט טייב הייתה שם במקרה כדי לנצח בו. ראשוניות ואותנטיות אלו אלמנטים ששום הפקה, תקציב או ליהוק לא יוכלו לייצר, לפחות בינתיים, כל עוד חוקי הזמן והמרחב עדיין חזקים יותר מכל זכיינית. הרגע ההוא בניצנים לא ניסה לשחזר נואשות קתרזיס שהיה פעם - הוא היה המקור.

נינט הגיעה לגמר מול שירי מימון, "היריבה שלה", מימון רצתה להיות כוכבת פופ וזו גם הייתה התקופה הנכונה לרצות להיות כזו - תקופת בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה. מימון לבשה תלבושת צמודה וקצרצרה, שרה את "דון קיחוטה" ונתנה שואו בהחלט מצוין, אבל בזירה בה עומד מצד אחד שואו ומהצד השני עור ברווז של צמרמורת - הברווז תמיד ייקח.

נינט עלתה לשיר את "ים של דמעות", במכנסים וחולצה עם ניטים, ניצני הרוקריות שלה היו בה כבר אז ובעצם תמיד, אבל העם לא רצה או לא הצליח לראות אותם מבעד לקול המתוק והלחיים השמנמנות. נינט נתנה בגמר כמעט אפס "שואו", היא עמדה במקום, אפילו עצמה עיניים רוב הזמן - אבל הרגע הזה, שהוא כמו האקס פקטור אבל אקס moment - פשוט קרה. ברגע הפזמון האחרון טייב זעקה את "ים של דמעות בשתי עיניי" והיה ברור - יש לנו זוכה.

זה היה גמר ריאליטי המוזיקה הראשון של ישראל והכל מאז רודף את האותו ה-"היי", עם אפקטים, וידיאו ארט, רקדנים, מסכים עולים ויורדים. סף הריגוש שלנו השתנה לעד, אבל פעם, אי שם ב-2003, נערה צעירה ששרה על במה ריקה את "ים של דמעות" - היה כל מה שהיינו צריכים.